המסקנה המיידית המתבקשת

יום רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הוא יום של אסון לאומי. ביום הנורא ההוא השתנו סדרי בראשית, מדינת ישראל לא תחזור עוד למצב שלפני הרצח. השאלה היא, האם הופקו הלקחים? האם הפנמנו את מה שקרה באמת, על כל השלכותיו לחיינו? האם באמת עשינו חשבון נפש אמיתי וכנה עם עצמנו?

התשובה היא חד-משמעית, לאו רבתי! לא רק שלא הפנמנו ועשינו חשבון נפש אמיתי, כי אם נוהגים אנו, כמעשה שבשגרה - כאילו דבר לא קרה. אומנם מציינים יום אבל לאומי המתבטא בטקסים ובנאומים חוצבי להבות, בדיון בכנסת וכו'... מה הלאה? האם תרבות הדיבור השתנתה במשהו? האם נהיינו יותר ותרנים, סלחנים, פחות יהירים האחד כלפי השני? יותר מזה: האם פעם התקיים דיון מעמיק, כמו "יום עיון" בנושא הסובלנות? לא!

כל כך הרבה שנים וימים עברו מאז היום הנורא, כל כך הרבה ברברת של פטפוטים ב"כאילו" נמרח, וכה מעט למדנו. כה מעט לקחים הפקנו.

שוגים אלה הרוצים להנציח את זכר רבין ז"ל בלי טיפול שורש יסודי, בהפקת הלקחים ובכל דבר המביא לשפל נורא שכזה, המתחיל מדברים "שוליים" - "לא רציניים" - בדיבורים קיצוניים, הממשיך להסתה וכלה ברצח. עלינו ללמוד ולתרגל חיים של סובלנות האחד כלפי רעהו - בקבלת השונה והאחר, גם אם אנו חלוקים ושונים האחד מהשני בשוני מהותי.

קל לזרוק את הבוץ לפתחו של הזולת, כאילו אין זה נוגע אליך כלל וכלל. כולנו טובים בזה. הגדלות היא, כאשר חשבון הנפש היא כלפי עצמך. אם כל אחד מאתנו היה רואה רק את תיקון ושיפור עצמו - במה אני שגיתי, מה אתי ומה מצבי בקבלת השונה והאחר - כי אז היינו משיגים את השינוי המיוחל. היינו מונעים את האלימות ואת הרצח הבא.

בל נשכח שזה קורה אצלנו כמעט מדי יום ביומו, כאשר שומעים אנו בחדשות כי נער נרצח בדקירה סתם על ריב מטופש, או אלימות ורצח על הערה מטופשת של נהג חולף, הדוקר את חברו בצומת דרכים...

האם אין זו מכת מדינה? האם זקוקים אנו לרצח ראש ממשלה שיעיר אותנו. הרי זה בפתחנו, לדאבון הלב מדי יום ביומו! יש בידינו לשנות זאת. שבענו מדיבורים, יש להתחיל במעשים!

יואילו נא לחשוב ולהתבונן כל מטיפי המוסר וחוצבי הלהבות, במה הם תרמו לשינוי מזה 12 שנים מאז הרצח הנתעב, חוץ מקשקשת ודיבורים על "אודות השינוי", שאיננו!

הדבר המוזר הוא, שבאים אלה לתקן נגד ההסתה והם המסיתים בעצמם. שהרי עדיין ישנם המשתמשים במשפט: "אל תשכחו מאיזה בית מדרש יצא הרוצח"? משפט שיש לשלול אותו מלקסיקון חיינו. כי מילא הגברת לאה רבין שאמרה זאת בשעת צערה וכאבה, זה נסלח, כי חלילה לנו לשפוט אדם בשעת צערו, אך מי שלוקח אמרה זאת במלוא הרצינות, חוטא הוא בחטא כפול ומשולש.

כי ראשית, כל אמירה כוללנית היא פסולה - נגד כל חברה שהיא - אם זה מימין או משמאל המפה הפוליטית. האם מישהו שם לב, כמה מילים ומשפטים מעוררי חלחלה נאמרו על-ידי אישי מסוימים מצמרת השמאל הישראלי. מי קרא לחרדים "ג'וקים שחורים", "טפילים" ועוד כהנה מילים שקשה להעלותם על הכתב, ובמשך עשרות בשנים?

למזלם, מילים אלה לא הביאו לרצח. וגם אז לא הייתי מכליל את כל השמאל כמסית. ועוד, האם מישהו יכול להעלות על דעתו, כי מקום המצמיח רוצח שהוא ייקרא "בית מדרש"? הרי אין לך עיוות ובורות גדול מזה!

הצרה היא, שמציאות חיינו מוקפת בסטיגמות מעוותות מסוגים שונים. חלקן נכנסים ונטמעים בחיינו, גם אם הם גורמים עוול, לפני הכל, לעצמנו! כי איך ניתן לחיות בשקר כה גס, מבלי לחשוב היטב, על המכלול ובאופן מעמיק? הצרה היא, ש"כולם חכמים וכולם נבונים, כולם יודעים את התורה....", גם אם הם רחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב! שהרי אין לך בתורה ערך גדול מערך החיים! ערך הדוחה את כל התורה כולה ואפילו מצווה יסודית כשבת וכיום הכיפורים - היום המקודש ביותר במשך כל ימות השנה.

הגיעה העת לומר, כי יום רצח יצחק רבין כאבל לאומי, אינו נחלת השמאל בלבד. היא נחלת הכלל. הבה נלמד מאבינו אברהם, מאהבתו הגדולה את האדם באשר הוא אדם. הנה בפרשת השבוע (וירא) רואים אנו את גדלותו, כאשר מארח הוא שלושה עוברי אורח, וזה על אף שהיה זה ביום השלישי למילתו - יום הקשה לנימול במכאובים וייסורים. לא זו אף זו, שהוא רץ לארחם בעיצומו של גילוי הקב"ה אתו. עם כל זה הוא רץ לקבלת שלושת האורחים. אברהם אינו מפריד בין סוגי אורחיו, כולם שווים אצלו. הצלם האלוקי שהאדם נברא בו מדבר אליו. כמה ניתן ללמוד מגדלותו של אברהם, כמה חייבים אנו ללמוד ממעשיו ומדרכיו.

ראוי לנו למקד את הטיפול בשורש הבעיה. במקום להמשיך בהסתה הלא נגמרת, יש לקיים השתלמויות וימי עיון רק בנושא הסובלנות והיחסים בין הפלגים השונים בחברה. השתלמויות שיקיפו את כל חלקי העם, טובי המרצים ואישי הרוח בימינו. אפ ישנם עוד הצעות, ראויים הם לעלות על שולחן מלכים - כהצעה לציבור הקוראים.

רק כך ניתן יהיה לומר כי הוסקו המסקנות המתבקשות, וכי עלינו על מסלול שונה ואחר, לחיי חברה תקינה ובריאה.