רוח אופטימית במזרח התיכון

יש ונדמה שצמד המלים "תוכניות שלום", הן הפופולריות ביותר במקומותינו. כמעט שאין יום שלא נהגות תוכניות כאלה ואחרות, חלקן נקברו מייד לאחר שבאו לעולם ולא נודעה קלקלתן הרבה ויש אשליות שלום אחרות שעליהן שילמנו מחיר כבד.

מנחם בגין חתם על הסכם קמפ דיוויד, אלא שזמן קצר לפני החתימה הוא כתב על סאדאת כי זה "רוצה להשיג את השלום על-פי תנאיו לאמור נסיגה מוחלטת של ישראל (בסיני) מעבר לקווי 4.6.67 ונוסף לזה מה שהוא מכנה: השבת זכויות העם הפלשתיני, במלים פשוטות: לכל מי שיש לו מולקולה של שכל בראש בארץ הזאת - חיסול מדינת היהודים. אם אפשר להשיג מטרה זו בלי מלחמה, מה טוב! זו השאיפה... זה לא הסכם שלום, זה חוזה מלחמה... ואני מנחם בגין לעולם לא אחתום עליו...".

אמר וחתם. ונראה שברבות השנים הלכו ורבו אלה שאין להם כלל "מולקולה של שכל בראש", שאחרת אין להבין כלל את ריצות האמוק, הויתורים, המחוות,העיוורון, הכסילות, שבהם נוקטות כל ממשלות ישראל מאז ועד היום.

בגין, לאחר שמסר את סיני למצרים, רצה לתת לערביי יהודה שומרון ועזה אוטונומיה. התוכנית לא התממשה מאחר שהערבים סירבו לקבלה, אך נשארה בעינה ההכרה הכלולה ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני", עם שישראל ומדינות אחרות לא הכירו בו קודם לכן ואשר מעולם לא היה קיים ככזה.

סאדאת סירב בתמיכת הנשיא האמריקני קארטר לוותר אפילו על "גרגיר של חול" וישראל נכנעה. למעשה נטמן בקמפ דיוויד זרע החורבן וישראל אבדה מעמד של מעצמה אזורית והכירה בזכויות לגיטימיות של הפלשתינים כמו כן נתנה ישראל למצרים מפות המראות היכן נמצאים מרבצי אורניום שישראל מצאה בסיני והמצרים לא ידעו על קיומם, ויתרה על ארבעה שדות תעופה צבאיים, על עומק אסטרטגי, על שדות נפט באבו-רודס ובא-טור, על אתרי תיירות בים סוף ובהרי דרום סיני מהיפים בעולם, על מרבצי טבע כמו מנגן ופחם, על השקעה של 50 מיליארד דולר שהושקעו בכבישים, בסיסים וישובים.

מצרים לא שלטה קודם לכן בסיני כריבון וזה היה עוד משנת 1906 שטח הפקר. מצרים זכתה כמובן בטובין רבים בעקבות "חוזה השלום" - בין היתר בסיוע אמריקני נדיב שבעזרתו הצליחה לבנות צבא גדול וחדיש, לחוזה התלוו הסכמי משנה שבהם התחייבו מצרים וישראל למסחר משותף, תיירות והעיקר הפסקת ההסתה והתעמולה העויינת מצד מצרים. בפועל תיירים מצריים לא הגיעו, מסחר לא מתקיים, ומצרים נותרה המוקד לאנטישמיות: הקריקטורות, מאמרי השטנה המופיעים בכלי התקשורת כמוהם כפרסומי הנאצים, מיין קאמפף של היטלר יצא שם באין ספור מהדורות ובמפות, ישראל אינה מופיעה כלל ושטחה מצוין כפלשתין.

משם המשיכה ישראל לוועידת מדריד. היוזמה באה מצד בוש האב וגורבצ'וב באוקטובר 1991, ונועדה "לכונן מסגרת למו"מ בין ישראל סוריה לבנון ירדן ואש"ף". יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל, לא רצה לוותר על הערבויות של ארה"ב למלווה אשר יסייע בקליטת העולים מרוסיה, והסכים להשתתף. שם ניצבה ישראל מול אויביה כששנאה יוקדת מחלחלת מכל מילה של הנואמים. על הפרק עמד הסדר עתידי למה שקרוי "העם הפלשתיני". ועידת מדריד הייתה מלכתחילה מכשלה ופח יקוש כדי שישראל תוותר על נכסים אסטרטגיים ומקורות מים וישראל נחלשה בעצם השתתפותה בוועידה זו. במדריד נשתלו שורשי אוסלו.

באוגוסט 1993 נכרתה באוסלו בין ישראל לאש"ף (ארגון לזכויות פלשתין) "הצהרת עקרונות". בשורת הסכמים נתנה ישראל את הסכמתה להכנסת כנופיית הטרור מתוניס אל תוככי ישראל על כלי הנשק וחומרי החבלה שסיפקה להם ואלה שימשו לימים את האויב במלחמתו. מלבד נשק סיפקה ישראל לאויב, כרטיס כניסה לבית הלבן, כסף, טריטוריה, שדה תעופה, נמל, שרות בריאות ועבודה. ההסכם הושג תוך הפרת כללי הדמוקרטיה הבסיסיים ואושר בכנסת ברוב של 61 חכ"ים, אשר 5 מהם ערבים ו-2 עריקי צומת.

רבין, אז ראש הממשלה, הסביר כי "אש"ף התחייב לפתור את הבעיה בדרכי שלום ופנינו היום אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה...". בקיצור שלום פורח וזורח. כמובן שהתקשורת עטפה הכל בתיאור מתקתק ועבדה שעות נוספות לשיווק וקידום האסון המתרגש. כל מתנגד הפך מייד לאויב השלום וכל התנגדות דוכאה. לו הייתה תקשורת הגונה שתשאל את השאלות המתבקשות, שתתאר באמת מה קורה, ייתכן שמעשה אוסלו לא היה מתממש. וכך הקמנו לכנופיית ערפאת צבא ומשטרה , שחררנו מרצחים מהכלא, יצאנו מהערים, ומייד קיבלנו בתמורה פיגועים איומים בכל ערי ישראל, אוטובוסים מתפוצצים, טבח בכל מקום-ברחובות ובבתי הקפה, במסעדות ובשווקים.

וכשאהוד ברק המשיך למעשה את אוסלו והביע נכונות בשנת 2000 לתת לפלשתינים את מה שכונה בידי אדריכלי אוסלו שורש הסכסוך קרי מדינה פלשתינית ביהודה שומרון ועזה, שלטון בירושלים כולל בהר הבית. גם לנוכח ויתורים מפליגים אלה לא ויתרו הפלשתינים על זכות השיבה לתחומי הקו הירוק ופתחו במלחמה.שהרי ערפאת ראה כי פיגועי התופת עברו ללא תגובה ראה את חולשתה של ישראל, את כניעתה שהלכה וגברה עם הבריחה מלבנון שהפכה את החיזבאללה מאיום טקטי לאיום אסטרטגי והפיכה עוז בלב הטרוריסטים הפלשתינים.

כל הנחות היסוד של אוסלו התרסקו לרסיסים ויחד אתם ישראלים רבים ומשפחות שלמות. ככל שרבו הויתורים ונחתמו עוד הסכמים, הלך וגבר הטרור והארץ מלאה שפיכות דמים.

לאחר גירוש גוש קטיף וצפון השומרון, הריסת 25 ישובים פורחים והפיכתם לעיי חורבות יחד עם בתי הכנסת, קמה וצמחה מדינת חמסטאן ברצועת עזה שכולה טרור ורצח, ושדרות וסביבותיה מופגזים יום ולילה ואין מושיע.

גם ההסכם עם ירדן סיבך את הבעיה הפלשתינית, כי השאיר בידי ישראל את השאלה הפלשתינית, העניק למלך חוסיין את הלגיטימציה לחלקה המזרחי של א"י, וכל תיקוני הגבול הם לרעת ישראל: מתוך 381 קמ"ר שירדן תבעה מדרום לים המלח היא קבלה 300 קמ"ר, ירדן קבלה מימי הירמוך וישראל המתרימה הבינלאומית של הערבים, דאגה למימון סכרים לירדן. כשם שעשינו לפלשתינים, גם ל"בעלי בריתנו" אלה אנו מעניקים סיוע כספי ישיר ועקיף, עושים לחיסול חובותיהם כגמול על שנות הנידוי והחרם שלנו כלפיהם והנזקים שהסבנו להם... בהסכם מיוחד הסכמנו על תפקידה ההיסטורי המיוחד" של ירדן במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים. כלומר, לאחר שהתנתקה ב-1988, אנו מכניסים אותה בדלת האחורית ומעניקים לה דריסת רגל בעיר הנצח של ישראל...

וכעת הולכים לעוד ועידה, מתחילים דף חדש. עוד חלונות עם הזדמנויות, עוד אופקים עם שחר חדש, עוד מזרח תיכון מחודש או בשמו העכשווי רוח אופטימית. האם יש ערבי שיוותר על זכות השיבה? אין דבר כזה. הרי עם האוכל בא התיאבון, וכידוע הערבים לא השתנו... מכל מהלכי השלום המהוללים לא למדנו דבר. ואפילו מי שיש בראשו "רק מולקולה של שכל" יכול להבין שאם תקום מדינה פלשתינית הרי הקיום היהודי בא"י יהיה בסכנה ממשית ומוחשית ועוד לא דברנו על שליטה פלשתינית באקוויפר ההר שמספק 30% מהמים שלנו, כאשר תשלוט במרחב האווירי שלה ותהיה זכאית להפיל כל מטוס ישראלי שייכנס לתחומה, כאשר תוכל להכניס נשק ללא הגבלה, מעולם לא היה מקרה שכתנאי לכינונה הריבונית דורשת אותה ישות את חורבנה של המדינה השלטת וזו מנהלת אתה דין ודברים בעניין, בקול תרועה.

מה מתרקם עתה בסודי סודות על-ידי החבורה של אולמרט? אפשר רק לנחש. ארץ ישראל הפכה זה מכבר לבית הקברות הגדול להסכמי שלום ונקווה שגם הפעם תיטמן התוכנית השטנית בקברות השלום או שלחלופין גם הפעם ימאנו הערבים, ויצילו אותנו מיד היהודים.