שביתת המורים כבר לא בכותרות הראשיות. במהדורת החדשות היא מוזכרת לכמה דקות זנוחות אבל לא יותר. יש שאומרים שהיעדרותה של השביתה מהכותרות נובעת מכך שאין בה מאפיינים חדשותיים: השביתה אינה מתפתחת, אינה מעניינת קהלים גדולים כמו ההורים, אנשי עסקים ועוד. ועידת אנאפוליס גונבת את אור הזרקורים ואפילו שני הנציגים שנשלחו מארגון המורים נראים כפועלי במה זוטרים.

יש המתקשים להבין את המאבק הזה של המורים, שגם ככה הם ב"חופש" כל הקיץ וגם בחגים. יש המבינים שאסור בתכלית האיסור לסיים את השביתה הזו ללא תוצאות מובהקות (שמא תהיה עוד אחת מיני רבות).

כל הזמן מדברים על הקורבנות: ההורים שגילו אזלת יד אבל משלמים הרבה כסף להשלמות בשיעורים פרטיים, המורים הלא-מתוגמלים, המורים והתלמידים שיושבים בכיתות עמוסות, התלמידים שקיצצו להם בשעות חינוך אבל עכשיו יושבים בבית בחוסר מעש חלקם מדרדרים למחוזות לא רצויים, ועל זה שאף אחד היום לא רוצה להיות מורה.

אף אחד לא מזכיר את הקורבנות האמיתיים באמת בכל הסיפור. שוב ושוב נשכחים מאחור התלמידים החלשים. תלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך שאיבדו הזדמנויות לתקן את בגרויות השנה הקודמת. תלמידים שלהוריהם אין יכולת כלכלית ו/או מודעות לסייע להם באופן פרטני ז"א לקחת שיעורים פרטיים.

תלמידים אלו על אף הקשיים הלימודיים מוצאים נחמה קטנה בין כותלי בית הספר, שלמרות הכל מאפשר להם לצאת מהדירה הצפופה, לעטות תלבושת אחידה והסחת דעת של כמה שעות מקשיי היומיום.

התלמידים החלשים הם הקורבנות בדיוק כפי שקורבנות הפיגועים הם לרוב אנשים קשיי יום, אלה שעורכים קניות בשוק ומשתמשים בתחבורה הציבורית.

קורבנות השביתה הזאת הם תלמידים שפספסו הזדמנות להשלים בחינות, לצמצם פערים ולהימלט מהקשיים היומיומיים. במקום זאת הם מאבדים עצמם לדעת בשוטטות חסרת תכלית, בשתייה ובאלימות.

בבתי הספר מנסים להפעיל תוכניות סיוע חיצוניות או להעסיק את עובדי ההסתדרות ב"כיבוי שריפות", אולם הזמנתם של החלשים בגפם מתייגת אותם אף יותר.

האם יצליחו לשקם את ההריסות והחורבן? האם התלמידים יצליחו לשוב לספסל הלימודים ואף להישאר לשבת עליו?

חובה לבנות מערך הבראה בשיבה לבית הספר שיכלול מענה ראוי לאוכלוסיה החלשה. המדינה חייבת בדחיפות לפרסם פתרון לאומי להזדמנויות הפז שנשללו מהם.

מי ייתן שהדור שנפגע יהיה יחיד ובודד והדורות הבאים יזכו על חשבונו לחינוך איכותי ומצליח!