מבט לעתיד - עתיד ל"מבט"

כאשר מתייחסים לרפורמות, ובכלל זה על הרפורמה המדוברת ברשות השידור, הנחת היסוד היא שאין הן מופעלות בחלל או על הריסות התשתית הקיימת, אלא מושתתות על בסיס קיים. נראה שרשות השידור, במקביל לדיבורים על רפורמות, וההמתנה לביצוען, עשתה צעד מבורך מוקדם והוא מאמץ לשיפור המשדרים בטלוויזיה. השיפור מורגש במה שנראה על המסך, וזה הגורם הדומיננטי. בעיקר מורגש השינוי בחדשות ואקטואליה. ואילו הכנסת תיקנה את עצמה ושמה קץ להורדה המתמדת בגובה אגרת רשות השידור - צעד שיקדם את הרפורמה המיוחלת ובראש וראשונה יחזק את השידור הציבורי.

ב-15 באוגוסט השנה פרסמתי רשימת פרידה מחיים יבין כמגיש "מבט". זאת לאחר שווידאתי מפיו שהוא מסיים את התפקיד בראשית ספטמבר. בעצם רשימת פרידה תקפה גם אם הפרישה נדחית בשל "צוק העיתים", כמו הרפורמה ברשות, עיצוב קונספציה לתוכנים ולצורה וכו'. אני לא נגד רפורמות, אשר רובן, אגב, אצלנו לא מתבצעות (מספר ההמלצות על רפורמות ברשות מתקרב למניין- ליתר דיוק 8 - ראוי לציון ב"גינס"), או שהן מוגשמות רק בחלקן, בתחומים אחרים. מין רפורמות קואליציוניות דלי קלוריות.

הרשות זקוקה לרפורמות, הן במבנה והן במינהל, כולל לא רק מערכתי אלא גם בנושא האיגוד המקצועי שאמור לשמור על זכויות העובד, שעובד. אבל טענתי באותו מאמר כי "מה שדרוש לרשות זה לא הכרזות בומבסטיות, לא קפיצה נחשונית של 40 שנה אלא בעיקר אנשים מקצוענים ומנוסים ואחראים. מעניין שרבים מן האנשים שמככבים כיום בערוצים המסחריים, משם בא שקלאר (מנכ"ל הרשות), השתפשפו בערוץ הציבורי, ואלמלא הצטיינו שם, הערוצים המסחריים לא היו מקבלים אותם."

מה קרה מאז? ראו זה פלא. חיים יבין נשאר בינתיים על משמרתו, אבל המגזין השתפר. השיפור הוא בתכנים, בצורה, בקצב, בתעוזה לטפל בכול נושא על-ידי כתבים צעירים שרוצים להעביר את המסר באופן החד ביותר. ה"דֶסקים", המדיני, כלכלי, פוליטי, חברתי- עובדים טוב יותר, והכתבים עושים בדרך כלל מלאכה ראויה. בחרתי בסתם יום של חול, יום שאין בו אירועים מרעישים, או מפגש אנאפוליס. לדוגמה, ביום שמבקר המדינה פרסם את הדוח התקופתי שלו, ב-19 בנובמבר, "מבט" הקדיש חלק נכבד מן המהדורה לנושאי הביקורת של המבקר.

עם כל הכבוד לוותק, ואני עצמי מתהדר בתואר זה (ולא לוקח כול כך ללב את דבריו של מנכ"ל "אלישרא" בשאיפותיו המוצהרות למשוך אנשים צעירים) טוב שאת הכתבות מביאים כתבים צעירים, שהצופים מתחילים להכירם. הדיווח לא נעשה בצורה שבלונית, לאה, מקרטעת אלא באופן ענייני, לא מנופח מחד, ולא מיופה מאידך. החומר היה ברור, בעיקר ובמראות, והעריכה היתה טובה, קצבית, שוטפת. גם נושאי הסביבה מקבלים ביטוי שוטף, לא מעט בזכות החזאית הנמרצת, בדיבור ובסיקור, יפעת עמיאל.

זה עדיין לא בגדר המיוחל, אבל השינוי מורגש. יחד עם זאת ערוץ 1, ובכך הוא דומה לערוצים אחרים, לעתים מוצא עצמו (בכל מקרה- אנו מוצאים אותו) בשרות יחסי ציבור. ש"חדשות" עושות חדשות, לא פחות מאשר משקפות אותן, בכך אין חידוש. אך יש לכך השפעה גוברת במעגל הגומלין של מצב הרוח הציבורי. לכך אתייחס, בהקשר אחר, במאמר אחר.

איזון תוך מערכתי

דיווח מהימן ומיומן הוא הדגל של חדשות. אולם טועים מי שחושבים כי על כתפו של הכתב הבודד מוטלת הסמכות והאחריות המערכתית. פעם, כאשר ערוץ 1 - הטלוויזיה הישראלית , היה מונופול ניסו להעמיס על הכתב את כל המטען. ובהקשר זה הומצא "מסמך נקדי" (של נקדימון רוגל) אשר ניסה ליצור "בלמים ואיזונים" בעיקר בדיווח הבודד.

לטעמי, ונתתי לכך ביטוי בהזדמנויות שונות, הוא לא שירת את עניין הדיווח המהימן. כול גורם שראה עצמו נפגע עוד בטרם שודרה הכתבה, היתה לו מעין זכות וטו. זאת הן על-ידי מניעת שידור הכתבה בכלל (בהמתנה ל"איזון") או השהייתו. גם השהייה במקרה של חדשות היא הריגת הנושא. כיום זהו מסמך אנכרוניסטי. בין היתר מכיוון שערוץ 1 אינו מונופול עוד. משום כך אינני רואה כול פסול בכך ש"כתבנו לענייני ההתיישבות" (קרי:התנחלות) בני ליס, מגלה אמפתיה למתנחלים. איך אפשר שלא. הרי הוא בקשר מתמיד איתם וחשוף לבעיות שלהם וגם למצוקות. האיזון צריך להיות מערכתי. לדוגמה. סיקור הנושא הפלשתיני הוא על-ידי כתב אחד, פעיל ויעיל, אוהד חמו. אבל ערוץ אחד צריך היה למצוא עוד כתב שיעסוק בסיקור השטח הפלשתיני. גם לו וודאי תהיה אמפתיה לאוכלוסיה המסוקרת. וזה האיזון הנכון. את היתר צריך להשאיר לצופה.

אגב, מגרה אותי לציין-בקטע מוסגר- כי חבל שאוהד חמו לא שאל את תושבי שכם אם הם מכירים את אנאפוליס. הרי הרומאים קראו לעירם אנאפוליס והערבים בשל הפיכת פ' ל-ב' שיבשו אותה ל"אנאבוליס" ובקיצור נמרץ והגותי יותר ל-"נבלוס". כמו שקונסטנטינופול הפכה לאיסטנבול.זאת כמובן הערת אגב, תיבולית.

וחזרה לענינינו. גם במסגרת תוכניות התעודה חל שיפור ניכר ולמסגרת זאת חשיבות ציבורית מן הדרגה הראשונה. זה מה שעושה חדשות ואקטואליה טובים בכל מדיום, ובעיקר במדיום החזותי. זה מה שעושה שידור ציבורי ראוי.

שידור ציבורי- מדוע

באילת נערך בשבוע שעבר "כנס אילת לעיתונות" מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב ואוניברסיטת חיפה. כנסים באילת הם תמיד דבר חיובי. ראשית, לתיירות באילת, ושנית- לאלה שבאים ל-cote d'azur שלנו ונהנים בחורף מן השמש והים. אחד המשתתפים שדבריו נאמנים עלי סיפר לי שמשתתפים רבים נטלו חלק פעיל בדיונים, והיה תוסס (כמו שמפניה- התסיסה זמנית). היו גם נושאים מעניינים כמו: "התקשורת לאן?", "היכן מסתיימת תקשורת ומתחילים יחסי ציבור", "צבא ותקשורת" וכיו"ב סוגיות מעניינות. לא שמתי לב ל"הספד" על סגירתו של כתב העת הרפלקטיבי היחידי- "העין השביעית" (במהדורה המודפסת שלו). אחרים שמו לב שחסר נושא האתיקה.

אבל סוגייה אחת התמיהה אותי, לפחות בהגדרתה. "האם צריך שידור ציבורי?" ברב שיח הזה השתתפו בין היתר כמה מנכ"לים בעבר של הרשות, ואינני רוצה לעסוק בשאלה מה מידת תרומתם של כל אחד מהם לשידור הציבורי. אבל לגבי כותרת המושב, הייתי מצפה לניסוח כזה אילו הוא הועלה בכנס של פרסומאים, או של הערוצים המסחריים. בכנס של עיתונאים, כולל בכירי הרשות לשעבר, מן הראוי היה שהכותרת תהיה "שידור ציבורי מדוע?". זאת לא שאלה סמנטית, זאת נקודה עקרונית. שכן לפי ניסוח זה השידור הציבורי הוא דבר חשוב ויש לנמק מדוע הוא חשוב.זאת בשעה שהקהל בסקרים פוחזים ושטחיים עלול לא רק לשאול את השאלה: "האם צריך שידור ציבורי"- אלא לתת גם את התשובה: שאין צורך בו. רבים אומרים זאת ורבים יותר חושבים כך.

בהקשר זה צפיתי ב"קידומון" על החשיבות של השידור הציבורי בהשתתפות ה"להקה" של הטלוויזיה. הוא היה נחמד, תיכוניסטי, מתאים יותר לאינטרנט- שבו הוא שובץ, ולא למרקע. ואם כבר, מדוע לא עשו מטעמים מקיצוץ הסלאמי של האגרה. איך יכולה ממשלה לקצץ את האגרה באורח שרירותי ולדרוש חומר עשיר ומגוון, ומקורי? לא זו בלבד שאסור היה לקצץ באגרה בשיעור כה חד, ועתה היא עומדת על 350 ש' לשנה- פחות ממאה דולר, אלא צריך היה לשמור על גובה האגרה וזאת לתקופה של חמש שנים. בינתיים אושר השבוע בכנסת תיקון לחוק רשות השידור, ובכך נבלמה ההתדרדרות בתעריף האגרה של הרשות שהחלה בתקופת נתניהו כשר האוצר. אפשר מאוד ששר ההפרטה התכוון גם להפריט את השידור "הציבורי" ולמכור אותו בזול. כל גוף, לא כל שכן גוף ציבורי, לא יכול להתקיים אם חרב דמוקלס תלויה באופן מתמיד מעל לצווארו. אצלנו יש לכך הבט פוליטי מובהק מלבד ההיבט הכלכלי.

את מי ביקשו להעניש חכמי חלם אלה, בהחלטה הפופוליסטית - את עובדי הרשות? בסופו של דבר הענישו את הציבור שבטובתו כביכול הם רוצים. סבתי היתה אומרת על החלטה כזאת "איין נקומה אויף די ואנצען, אז דער הויז ברענט" (נקמה בפשפשים כאשר הבית בוער).

זאת סוגייה שהייתה צריכה להיכלל במערכון הזה. יותר מזה. כמה שדרים היו צריכים לחפור בתוך האדמה ולעלות לגגות, כדי להזכיר לנו שמי שאין לו, לא כבלים ולא צלחת לווינית, אינו יכול לצפות בשידורים הציבוריים. אנטנה עצמית עולה הרבה כסף, היא טכניקה מיושנת, לא אמינה בחורף ודורשת שיפוצים מתמידים. הם היו צריכים להיכנס לסופרמרקט להראות מחירים ולהסביר מה אחוז ממחיר המוצר הולך לשיווק. שיווק כולל גם פרסום ופרסומת. היצרן לא משלם זאת מכיסו אלא מכיסנו, כאשר אין לנו טלוויזיה בכלל. הרי אנו לא משלמים על תוכניות אלא, ע"פ התקנון המנדאטורי הבריטי, על החזקת "תחנת קליטה". פעם זה היה הרדיו, היום זאת הטלוויזיה. על המוצר במדף אתם משלמים גם אם אין לכם את התיבה הזאת. והייתם צריכים לנשוך, חזק, בייצור ששמו "רייטינג". אשר לכם, ברחו ממנו כמו מפני פגע סביבתי.

מכיוון שאנו מצויים בחנוכה, ייאמר לממשלת ישראל שנס חנוכה לא יקרה כאן. אם לא תדאגו להוסיף שמן, לא תהיה להבה, ואם זאת לא תהיה, לא יהיה שידור ציבורי ראוי לשמו. שם טוב תלוי, כיום יותר מתמיד, בשמן טוב.