בדברי-ימיה של הקולינריה הישראלית שמור היה, במשך שנים לא מעטות, מקום של כבוד למסעדות המזרחיות. במרוצת למעלה משלושה עשורים תמימים הן, אפילו, צעדו בראש טבלת הגסטרונומיה בארץ והפכו ללהיט הבלתי-מעורער של הקיבה המצויה.
אלא שבעשור האחרון התהפך הגלגל מן הקצה אל הקצה: הפאלאפל, החומוס והטחינה אומנם לא נעלמו ממפת השולחן של המסעדה, אבל את מקומם בראש הטבלה כבשו, בסערה, המאכלים האיטלקיים, כמו הפיצה והפסטה. תחילה היו אלה הפיצריות העממיות והפופולריות, שמילאו כל חלקה טובה, ובעקבותיהן צצו, בגל סוחף ממש, המסעדות הגסטרונומיות לכל דבר, עם מיטב מטעמי ארץ המגף.
בזכות השף האיטלקי
את הסיפתח נתנה, מן הסתם, מסעדת-האם "ג'ויה", שבהרצליה פיתוח (רחוב שנקר 9), ובעקבותיה באו אחיותיה המאוחרות, שנשרכו אחריה - תרתי-משמע - (!) ברמת השרון וברמת החייל. בית היוצר היה "ארקפה" - רשת בתי הקפה המשגשגת, שבבעלות בני הזוג שמר, לשעבר אנשי מחשבים, שהחליטו לעבור הסבה קולינרית. השניים השכילו להזמין למסעדתם שף איטלקי, בעל-שם, ממילנו, כדי שידריך את צוות העובדים הישראלי ב"ג'ויה" את הלכות המטבח הטוסקני. השף, דינו סרטיראני, בן למשפחת בשלנים איטלקית עתירת ידע קולינרי, הפך עד מהרה לבן-בית של ממש במסעדה ההרצליינית והאציל מרוחו על אנשיה, בצד יידע הבישול שלו, גם את שמחת החיים ("ג'ויה" באיטלקית = שמחה)), שבה ניחן. איך נאמר בבבא מציעא? - "שישו בני מעי".
אין כמו ריבוליטה
בימים קרירים אלה של חורף אין כמו הריבוליטה - מרק האיכרים הטוסקני הסמיך, כדי לחמם את הלב וחדרי הבטן. התבשיל הבלעדי של המסעדה, שהוא כמעט ארוחה דשנה בפני עצמה, מורכב מטעמים דומיננטיים של שעועית וכרוב שחור, ירקות ושמן-זית. אין, איפוא, תימה שעד מהרה הוא גם הפך ללהיט הבית של "ג'ויה".
מלבד הריבוליטה, מציעה המסעדה גם מבחר מרקים טעימים - ביניהם מרק החומוס העשיר והמקורי, מרק העגבניות עם קרוטוני הלחם, וכמובן - איך לא - מרק המיניסטרונה המסורתי, העשיר בירקות העונה.
ולא מנינו את האנטיפסטי לסוגיו, שבלעדיו לא תיתכן מסעדה איטלקית של ממש: קרפצ'יו סינטה בקר, קנלוני, קרוסטיני וגלילת-חצילים במילוי פסטה טריה, עם מעטה טרי של גניבת-עיזים, שעליה נדלקנו במיוחד.
מעדני איטליה
למיגוון הפיצות, שבהן התמחתה "ג'ויה", אין כמעט אח ורע במסעדות אחרות ותקצר היריעה מלהכילן: החל במרגריטה, עם רוטב העגבניות, המוצרלה, שמן הזית והבזיליקום; דרך הפונגי-טרטיפו, המורכבת מקרם-פטריות-שמפיניון, פטרוזיליה ושמן-שום; ועד לפיצת הסלמון, עם גבינת המסקרפונה, הסלמון המעושן, רוטב העגבניות ועלי הרוקט.
בין המנות העיקריות כבש את בטננו חזה העוף בג'ינג'ר, שאינו אלא סטיק בתנור, שהושרה במשך יממה תמימה במשרה, ומשבח בכך את טעמו. לצידו מוגשים מחית תפוחי-אדמה ואספרגוס חלוט ברוטב. ויש, כמובן, גם פסטות למכביר, שמהן התלהבנו במיוחד מניוקי הבטטה המעודן, עם גבינת הסטרקינו המלוחה, ברוטב שמנת, גרגרי-קצח וגבינת פרמז'ן. בת הזוג, לעומת זאת, בחרה ב"טורטלי דה-לה-נונה", שאינו אלא רביולי ממולא בגבינת רקוטה, פרמז'ן, מוצרלה ועלי תרד, ברוטב עגבניות ובזיליקום.
המתוק המתוק הזה
בין הקינוחים חביב עלי במיוחד המקפא הטרופי, שאותו אני נוהג להזמין כל אימת שאני מזדמן ל"ג'ויה". זהו מעין מגדל-פיזה, בנוי ביד אמן, שהוא שילוב של גלידת סורבה, פסיפלורה וקוקוס. בת הזוג דלוקה על טארט האגסים, שהינו בצק פריך, ממולא באגס מבושל ביין ותבלינים, עם קרם-שקדים עשיר, והמוגש עם גלידת-וניל. מחיר ארוחה, בת שלוש מנות, כולל שתייה קלה, נע בין 60 ל-120 שקל.
הקולנוען הנודע, ג'ורג' מילר, הצהיר פעם שהבעיה עם האוכל האיטלקי היא שאחרי ארבעה או חמישה ימים הסועד נותר שוב רעב. אלא שנראה בעליל כי איש הקולנוע פשוט לא נקלע למסעדה הנכונה. אילו סעד, למשל, ב"ג'ויה", ספק רב אם היתה מנקרת בו תחושת הרעב. לא בתום הארוחה, ומן הסתם גם לא שבוע לאחריה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
