כאשר כלי התקשורת יוצאים בתחקיר עיתונאי המעלה ממצאים פליליים לכאורה נגד המעורבים, תודעתנו נצרבת שוב באוזלת ידו של אגף החקירות במשטרת ישראל. התחקיר האחרון של ערוץ 10 אודות תופעת הפדופיליה ברשת, שם ללעג את חוקרי עבירות המחשב הפזורים ביחידות המשטרה. ולא רק תחקיר זה.
קדמו לו תחקירים רבים שהתחילו באמצעי התקשורת וגררו את חוקרי המשטרה להשלים את העבודה כדי לגבש כתב אישום במקרה הטוב. די אם נזכיר את יואב יצחק הבלתי נלאה, שעושה מלאכת קודש במשך שנים וללא מורא, את מוטי גילת וצוותו שהרימו תחקירים רבים שטלטלו את המדינה ועוד רבים וטובים שקצרה היריעה מלהזכיר אותם.
למה זה צריך להיות כך? האם המשטרה, עם כל האמצעים ומערך החוקרים שעומדים לרשותה אינה מסוגלת ליזום חקירה סמויה בכל תחום שיש בו עניין ציבורי מובהק ולהביא את האשמים לדין, כחלק מחובתה לשרת אל הקהילה ולהגן עליה מפני תופעות פליליות הרסניות? בוודאי שכן. היא מסוגלת. הבעיה היא, שהמשטרה איבדה את אמון הציבור בה. אזרחים לא חושבים בכלל לגשת לתחנת המשטרה הקרובה כדי להגיש תלונה בגין פגיעה ברכושם, בגופם או בעסקיהם. מה יצא לי מזה? הם שואלים ובצדק.
הניסיון המר שלהם עם העדר תגובה הולמת ועניינית לפניותיהם, דוחף אותם לזרועות כלי התקשורת בהם הם שמים את מבטחם, שדבר פגיעתם יבוא לידיעת הציבור ורק אז, בלחץ התקשורת, המשטרה תתעורר ותתחיל לעשות את העבודה, כמתחייב מעצם המנדט שנתן בידיה המחוקק. פיקוד המשטרה משתף פעולה עם כללי המשחק החדשים, מעדיף להיות נגרר ומאולץ לבצע חקירות שנחשפו קודם באמצעי התקשורת.
מחובת פיקוד המשטרה לרענן את השורות, לנער את האבק שדבק במערך המודיעין שפעם התגאה במה שמכונה "עבירות חשיפה", להכין תוכנית רב שנתית לאיסוף מידע מודיעיני בהתאם למיפוי אתרי פשיעה, לחדש את מלאי המקורות, להוציא את קציני האיסוף לשטח ולהכריח אותם להוכיח עצמם כמפעילי מקורות מהשורה הראשונה. יש את הידע וכוח האדם המקצועי לבצע את המשימות הללו. העצלנות, העדר מוטיבציה, אווירה עכורה בקרב החוקרים ובטן מלאה נגד הפיקוד הבכיר מוציאים את החשק לבצע את מלאכתם וחובתם.
מי שמשלם את המחיר על תפקודו הלקוי של אגף החקירות זה הציבור. לאותו ציבור נמאס. הוא לא מוותר הוא רוצה שצדקתו תצא לאור, שעניינו הפרטי יהפוך לציבורי ויגרום להרתעה הנדרשת שתשרת אחרים, שעתידים להיפגע באותה מידה. אז מה עושה ציבור זה? לא פונה כמובן למשטרה. הוא מפעיל חוקרים פרטיים שידעו להיכנס לחלל העצום שהותירה המשטרה. הוא משתמש בכל אמצעי תקשורת כדי להכריח את המשטרה לפעול.
מן המפורסמות הוא שפיקוד המשטרה, אינו מרשה לעצמו להישאר אדיש לנוכח חשיפות עיתונאיות השמות אותו ללעג. הוא רותם עצמו לעגלה, דוחה תיקים בצנרת ורוכב על הגל התקשורתי. ככה זה כשחושבים במונחים של קדנציות כמו פוליטיקאים. ממהרים לג'וב הבא. אין חשיבה מערכתית וערכית לטווחים ארוכים. הסטטיסטיקות מנצחות בנוק אאוט כל מפקד בכיר או זוטר. על זה הם נבחנים. לפי זה מקדמים אותם או מקפיאים אותם בבתי הספר לשוטרים בשפרעם ובמקרה הטוב במכללה ב"נעורים". רע מאד.
אני אישית מתגעגע לימים שלפני כ-20 שנה בהם הייתי ראש צוות ביחידה הארצית לחקירות הונאה. נכון, גם אז נחקרו תיקים שהתחילו באמצעי התקשורת אבל שיעורם היה בטל לעומת מה שקורה כיום. למפלג המודיעין של יאח"ה היתה תוכנית עבודה מסודרת וממוקדת. בוצע מיפוי של אתרי פשיעה שהיו בתחום טיפולה של היחידה. לקציני האיסוף הוגדרו המשימות והוטל עליהם לגייס מקורות איכותיים.
אני וחברי שפעלנו כקציני איסוף חרשנו את השטח, תוך שיתוף פעולה עם יחידות אחרות והצלחנו לגייס מקורות ולייצר תיקים שעשו בזמנו רעש ציבורי גדול. תיק מודיעין שיצא ממפלג המודיעין אל מפלגי החקירות היה עשיר בחומרים, בידיעות מודיעיניות, בסקירות ואפילו בראיות לכאורה שנאספו במהלך הפעילות שלנו. אז תבענו את הסיסמא: "כל מה שיש לחקירות לעשות אחרי שהתיק יצא מהמודיעין, זה להחליף כריכה".
רוצה לומר, יש לך את כל החומר, מה שנותר לך החוקר זה לחקור היטב את המעורבים ולגבש את החומרים לכלל ראיות מוצקות שיעמדו במבחן בית המשפט. ואכן הראיות עמדו במבחן. אני לא טוען שהיום הכול שחור ולא מקצועי. נהפוך הוא. היחידה משופעת בחוקרים מיומנים ומשכילים. אך דומני, שמי שמפעיל אותם בתיקים הגדולים זה התקשורת וכמובן גם מבקר המדינה.
תיקים לעוסים שנטחנו עד דק על-ידי חוקרי מבקר המדינה ותחקירנים בכלי התקשורת והגיעו לטיפולה של משטרת ישראל, לאחר שעברו סדרה של השמדת ראיות ותיאומי גרסאות בין החשודים, לא יניבו את הראיות האיכותיות הנחוצות להרשעה בדין. לעומת זאת, תיק שהחל בחקירה סמויה בניהול מפלג המודיעין, תוך כדי הפעלת כל האמצעים הטכנולוגיים הרלוונטיים לתיק, ללא הדלפות חסרות אחריות ומונעות מאינטרסים פסולים, יבטיח את ההרשעה אליה שואף כל חוקר מקצועי באשר הוא.
הייתי שותף עם חברי ליחידה, לניהול חקירות רבות ורגישות ביותר. אחת הדוגמאות הבולטות להבנתי, לתיק ציבורי ממדרגה ראשונה שהחל במפלג המודיעין של יאח"ה והוביל להרשעה בדין, עסק בעבירות חמורות שיוחסו לממונה על מחוז ירושלים מטעם משרד הפנים. הידיעות הראשונות זרמו למפלג המודיעין במחצית 1986. הידיעות הוצלבו עם מקורות אחרים ואמינים שאיששו את המיוחס לאותו בכיר. בוצעו האזנות סתר במשך מספר חודשים. חומר רב נאסף, עובד והוערך על-ידי קציני הערכה במפלג. הגיע היום לפתוח בחקירה גלויה. על סמך המידע המודיעיני, נקבעו המקומות בהם יש לבצע חיפושים.
כל צוות ידע בדיוק מה לחפש, את מי לעכב לחקירה, הוכנו מראש תאי מעצר באבו כביר, בהרצליה ובתחנת מסובים, כל חוקר ידע לאיזה חדר ביחידה להוביל את החשוד שלו, התקשורת לא הוזמנה לתעד את "ההצגה" כפי שקורה יותר מדי בשנים האחרונות. ההפתעה הייתה מוחלטת. חומר רב ומוכמן "המתין" לחוקרים במשרדי החשודים ובבתיהם. הממצאים נאספו. החקירות של כל החשודים התנהלו במקביל. בוצעו הארכות מעצר בבית המשפט.
טענות החשודים לחפותם לא עמדו להם הפעם. החומר המודיעיני דיבר בעד עצמו. הבכירים שבין החשודים שמרו על זכות השתיקה לאורך כל החקירות. תרגילי חקירה שבוצעו, סדקו את שתיקתם אך לא גרמו לחלקם להודות. ובכל זאת, בית המשפט הרשיע אותם וגזר גם עונשי מאסר בפועל.
את החקירה ליוו אז שני פרקליטים ידועים, האחד ערן שנדר, פרקליט המדינה היוצא והשניה, עורכת דין טליה ששון. שופטת בית המשפט בירושלים, כתוארה אז, דליה דורנר, ישבה בדין ונצחה על ניהול המשפט ביד רמה ועניינית.
זה הפורמט של עבודת החקירות. להתחיל עם מודיעין ולהשלים את המלאכה עם החקירות הגלויות. ככה צריך לעבוד. למתכונת זו יש לשאוף. זה אפשרי. זה לא בידי שמיים. זה בידיים של החוקרים ומפקדיהם. תנו להם יד חופשית, אמצעים ומוטיבציה והציבור ירוויח מהתוצאות. זה מגיע לו.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
