תדע כל אם עבריה

מי שהיה זקוק להוכחה נוספת מדוע, במישור העקרוני, יש חשיבות עליונה לערוץ טלוויזיה ממלכתי, קיבל במשך יומיים חיזוקים לכך. בערוץ הממלכתי שודר, בשני חלקים, הסרט "תדע כל אם עבריה" העוסק במלחמת לבנון השנייה. לא מכירת תחתונים, לא פסטיבלים חסרי כל תוחלת, לא זמן מסך לתספורות של סלבריטאים, אלא משהו מן החיים האמיתיים. עד כאן התשבוחות, ומכאן לסרט המצוין של הבמאי ניר טויב.

זהו סרט על טובי בניה של המדינה הזו, בעלי מוטיבציה שאין כדוגמתה, לוחמים ללא חת, ומי שחוו את החוויות הקשות ביותר במלחמת לבנון השנייה. לא "קוטרים" משוחדים, לא מלינים מקצועיים, אלא חיילי מילואים מן המשובחים שיש עדיין בצה"ל אשר קמים וחושפים בפני הציבור הישראלי, בהבעה לא מבוטלת של בושה, את תלאותיהם במלחמת לבנון השנייה.

אין זה פשוט כלל לצפות בסיפורה של אותה החבורה שנשברה מול המראות הנוראים ביותר של חברים הרוגים, פצועים הנאנקים על כאביהם ואין מי שיושיע, פקודות בלתי סבירות בעליל, חוסר התעניינות, ומעל הכל, חוסר מנהיגות. יש אשר יתרפקו על העבר המפואר, דוגמת הר ציון האב שבנו נמנה עם אותה קבוצת לוחמים, ויש שיומרו בריש גלי שתמיד היו טעויות, כי מלחמה זהו הדבר האמיתי, הבלתי אמצעי, וכשאתה נוגע בו, אין זה דומה למשחקי הסימולציה המוצלחים ביותר.

כשראיתי את הסרט נזכרתי בשיחה טלפונית עם עיתונאי בכיר מאוד אשר נערכה מתוך המקלט שבו שהייתי עם משפחתי במשך 34 ימים. באותה השיחה, כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, אמרתי לאותו עיתונאי בכיר שלעניות דעתי, יש כאן "יום כיפור" במהדורה חדשה. הוא דחה את דבריי על הסף. והנה, בסרט המדובר, אחד החיילים כאילו חזר על דברי אלה באומרו: "זה היה יום כיפור קטן".

מה שנגלה לעיני כל הוא אובדן ערכים בסיסיים מוחלט של הקברניטים המדיניים וצבאיים. ערך הרעות, "נשאנוך בלי מילים/ אפורה עקשנית ושותקת/ מלילות האימה הגדולים/ את נותרת אדירה ודולקת", האם באמת נותרה? מדברי החיילים האמיצים שבסרט, לא. כל שנותר הוא "רעים שנפלו על חרבם", דמעות וסבל המשפחות.

אין זה הערך היחידי שאבד לנו, כחברה, כעם, אלא ערכים רבים אחרים. יש המנסים ללמד ערכים, אך מה לעשות שערכים לא ניתן ללמד. ערכים רוכשים מדוגמה אישית, מחינוך לאהבת האדם, מדאגה אין סופית לעתיד קולקטיבי טוב יותר. שום סדנא לא תלמד את החיילים ערכים, אם מפקדיהם לא יעמדו בראש. שום מומחה לערכים לא יצליח להחדיר בחיילים את ערך אהבת האדם אם ביומיום כל אחד מתנהג כ"אדם לאדם זאב". פעם חשבנו שאת צה"ל ניתן לבדד מן החברה, לנהוג בתוכו לפי קודים שונים של התנהגות מאלה הנהוגים בחברה האזרחית. כמה טעינו ולא היינו מוכנים לשמוע דעות אחרות. צה"ל הוא השתקפות של החברה כולה. החיילים המופיעים בסרט הם שמורת טבע שקשה למצוא כדוגמתה ברבות. למרבה הצער, זהו זן נדיר של אנשים שקשה למצוא בכל מקום. הם נטועים היטב באדמת המדינה, אוהבים אותה עד כלות, אהבה טהורה, אהבת נעורים שלא נס לחה.

מלחמות לעולם יגרמו לצער ויגון ומי שנפגע לעולם לא נוכל להבין מה גדולה האבדה. אך מה שהתברר מן הצפייה בסרט, הוא לא רק הצער והיגון על אלה שנפלו, או על אלה שחרפו נפשם כדי לעצור את המפולת, אלא על המשבר העמוק העובר על ישראל.

לא בטוח שניתן לערב בין נושאים, אך בכל זאת. לפני כמה ימים בלבד התפרסם סקר שממצאיו חייבים להדיר שינה מעיני הקברניטים ושל כל אלה הרוצים להמשיך ולחיות במדינת ישראל. 35% מכלל בני הנוער החייבים גיוס חובה, לא מוכנים להרים "תרומה" זו למדינה. מישהו חשב מדוע הגענו עד כאן? מישהו ניסה לתת לעצמו תשובה מהן הסיבות לקטסטרופה הזו? היתה כותרת בעיתון ודקה ומחצה בטלוויזיה, וכבר עברנו לסדר היום.

הדור הזה הוא דור חכם, לא ביישן, לא סלחן. הוא רוצה שיסמנו לו את הדרך. הוא מבקש ודורש שמנהיגיו יהיו ראויים לו. זהו דור שאינו מוכן שיעבדו עליו, שישקרו לו, שישטפו את מוחו במיני סיסמאות נבובות.

על כל מי שיקרה המדינה הזו והעם הזה, להפשיל שרוולים ולהתגייס לבנייתה של מערכת ערכים חדשה, לא מלאכותית, לא מזויפת, אלא של דוגמה אישית, של אחרי, של אהבת האדם, של רעות ושל אחווה. ללא אלה, ספק עם נצליח להתגבר על המשבר הנורא.