ההקש הנובע מההקשר

העיתונות העולמית והמקומית שרויה מזה מספר שבועות בדה-ז'וו פוליטי ומודיעיני. בניגוד לכל היגיון ויש הטוענים אף בניגוד לעובדות המוצקות יצא אירגון הגג האמריקני למודיעין עם דוח שניתן לכנותו 'תמוה' בנוגע לכוונות ההתגרענות של אירן.

לטענת הדוח חדלה אירן עוד בשנת 2003 מלפתח נשק גרעיני ואף כיום מדדה היא לאיטה עד כי צפויה התקדמות משמעותית בנושא מצידה רק בשנת 2013. זאת ועוד, נראה כי מדיניות החוץ האמריקנית עברה/עוברת תפנית מדאיגה מבחינת ישראל החל מתחילת שנת 2007 כאשר מדיניות החוץ הישראלית מחרה ומחזקת אחריה ומבלי משים כי מובלת הינה באפסר לאבוס אשר נוגד את האינטרסים שלה.

אין כוונת המאמר להתעמת עם מסקנות או "העובדות" אשר פורסמו בדוח המודיעין האמריקני אך ניתן להסביר את שורשיו ומטרותיו והקורא הנבון יסיק מסקנותיו בהתאם. במאמר יובאו מספר עובדות מטרידות במיוחד לקורא הישראלי. עובדות אלו אינו חדשות מרעישות אך הינן מובאות על-מנת להקיש בצורה מושכלת מהקשרן.

מיהו ג'ימס בייקר?

על פניו מחזיק זה בקריירה ללא דופי. כלומר, אכן ללא דופי מזווית המבט של האמריקני החרד למחירי תדלוק מכוניתו ורואה בכל ערבי את כפילו המדברי-מזרחי של לורנס איש ערב. מאידך אין סיכוי ולו הקלוש ביותר כי בייקר יקבל את אות מסדר הכבוד מטעם אגודות תומכי ישראל בארה"ב.

הנה ביוגרפיה קצרה של האיש: 1981-1985 ראש סגל הבית הלבן תחת ממשל רונלד רייגן. 1985-1988 שר האוצר תחת רונלד רייגן בקדנציה השניה שלו. 1989-1992 שר החוץ האמריקני בממשלו של ג'ורג' בוש האב. 1992-1993 ראש סגל הבית הלבן באותו הממשל. התמונה מתקדרת כאשר לומדים כי ג'ימס ביקר החליף במשרת שר החוץ את ג'ורג' שולץ ואף מביאים בחשבון כי מעוז ההתנגדות למדינת ישראל בכל הממשלים ממלחמת העולם השנייה ועד היום הוא משרד החוץ האמריקני.

יודעי ח"ן אף ישבעו בנקיטת חפץ כי משרד החוץ האמריקני הינו מעוז אנטישמי בתוככי כל הממשלים שם. קשה לאמוד ואף לאמת את מידת האנטישמיות במשרד זה אך קל למדי להעריך את הסיבות לתמיכת הפקידים במשרד החוץ האמריקני באינטרסים של ארצות הברית בשדות הנפט העשירים של המזרח התיכון. אינטרסים אלו הביאו ומביאים עד היום את משרד החוץ להעדיף מדיניות תומכת ערבים בצורה בולטת ובוטה.

אסטרטגית יחסי חוץ אמריקנית זו אינה חדשה, שורשיה נעוצים עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כאשר אמריקה אומנם שמרה על "נטרליות" אוהדת-אנגליה מול אירופה גרמנית ומתחמשת אך בחדרי חדרים כבר החלה הכנותיה לימי סגריר ואלו כללו, ואיך לא, את הבטחת אספקת הדלק הסדירה ליבשת האמריקנית. ההנחה האסטרטגית האמריקנית היתה נכונה, ינצח וישלוט בכלכלת העולם זה אשר יחזיק ידו על בארות הנפט של המזרח התיכון.

כבר בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ותוך המלחמה פעל קצין ס.א.ס צעיר בשם ג'והן פוסטר דאלס, לימים שר החוץ האמריקני, לקשירת קשרים אמיצים ומתגמלים עם כל ערבי מזרח תיכוני שהיה מוכן לכך ואדמתו שפעה בנפט. בפרט עם אלו משושלת המלוכה הסעודית.

הגרמנים יצאו בדיוק מאותה הנחה תקפה אך הימרו בצורה תמוהה ביותר על הסוס המדולדל והכושל חאג' אמין אל חוסייני, מיודענו מירושלים, בהאמינם כי תמיכתו של הלז בכיבושם של ארץ ישראל תוך מסעם ממדבר לוב למצרים וצפונה יפיל את השליטה בשדות הנפט הסעודי והעירקי לידיהם כפרי בשל. נראה כי טעותם זו (בין היתר) עלתה להם בהפסד ובהרס הרייך השלישי. הגרמנים נאלצו בסופו של חשבון לסמוך על שדות הנפט הרומנים של פלוישטי ודומיהם (שהפכו לברווז צולע מפאת הפצצות בנות הברית עליהם) וכשלו בסטאלינגרד במרוצתם להשגת הנפט היקר של דרום רוסיה, באקו והקווקז.

את המפנה המכריע לרעת גרמניה במלחמת העולם השנייה ניתן לזקוף לכשלונם להשיג את אותו דלק יקר כמו גם כישלונם לנסיגה מסודרת מרוסיה עקב עובדה זו לאחר סטאלינגרד וכך בגלל "המסמר" דהיינו, חוסר הדלק והעליונות המספרית המערבית במשאבים, בכוח אדם ובציוד, אבדה "הפרסה" כולה דהיינו, גרמניה. (התבוסה בחזית הרוסית עלתה לגרמניה בכ-250 דיוויזיות שהתאדו כמעט כליל, רבות מהן משוריינות).

תומכי ישראל בארה"ב ממהרים להאשים את ג'והן פוסטר דאלס באנטישמיות אם כי העובדות היבשות סותרות הנחה זו. דאלס אשר ליקחי המלחמה וחיוניות הנפט הערבי לא נעלמו כמובן מעיניו התנגד למלחמת היהודים לשחרור ולמדינת ישראל שבעקבותיה מתוך אמונה עזה כי התמיכה בערבים היא אינטרס אמריקני מובהק. מכל בחינה אסטרטגית פרגמטית מובן כי הוא צדק.

ג'והן פוסטר דאלס: 1949 סנטור ממדינת ניו-יורק. 1953-1959 שר החוץ האמריקני בממשלו של הנשיא דוויט איזנהאואר. ללא ספק דאלס זכה במשרת שר החוץ בעיקר עקב קשריו האמיצים עם מלכי, נסיכי ואמירי הנפט של המזרח התיכון. אך יותר מכך היה ידוע במלחמתו הנחרצת בקומוניזם. במסגרת זו תמך במלחמתה של צרפת בוויטמין בהינדו-סין, חבר לארגון המודיעין האמריקני והיה הרוח החיה בהפלתו של משטרו הדמוקרטי של מותצאדק בעירק (1953) וגרם להפלת משטרו הדמוקרטי של ארבנז בגואטמלה (1954).

אין תמה איפה כי הלה פעל נמרצות נגד מדינת ישראל של תחילת שנות החמישים. בעיני דאלס נתפסה ישראל כקומוניסטית הנוטה לגוש הקומוניסטי בבסיסה ומשכך מוקצה מחמת מיאוס. יותר מכל מיסד דאלס את הקשרים בין משרד החוץ האמריקני וה-סי.אי.אי, קשרים אמיצים אלו תקפים, להוותנו, עד היום.

השפעתו של דאלס על משרד החוץ האמריקני היתה כה גדולה עד כי רוחו ופועלו מנשבים ומשפיעים על פעילות משרד זה עד היום. פקידי המשרד הינם הגרעין הקשה התומך בעולם הערבי ומתנגד לישראל. יש יאמרו מתנגד אף לקיומה של ישראל, בהתאם ובהרחבה למשנתו של ג'והן פוסטר דאלס מקידמת דנא. לא עברו כשלשה עשורים ועל בימת מישרד החוץ האמריקני עלה שחקן חיזוק חדש בעל אוריינטציה ערבית מובהקת בדמותו של ג'ורג' שולץ.

ג'ורג' שולץ: 1969-1970 שר העבודה. 1970-1972 דירקטור המשרד לניהול ותקציב. 1972-1974 שר האוצר האמריקני תחת ממשלו של ריצ'רד ניקסון. 1982-1989 שר החוץ האמריקני בממשלו של רונלד רייגן. אולי יותר גורם מעצב לענייננו כאן מכל השאר היה מינויו של שולץ בשנת 1974 לנשיא 'קבוצת בכטל' משרה בה החזיק עד למינויו, ואיך לא, למשרת שר החוץ.

לא קשה לנחש היכן נימצאים האינטרסים הכלכליים הראשיים של קבוצת בכטל. קבוצת בכטל לפרויקטים הנדסיים אשר מחזור מכירותיה עולה על התקציב השנתי של רבות ממדינות העולם, פועלת בהשקט והרחק ככל האפשר מאור הזרקורים המחטא ברחבי העולם אך בעיקר בארצות ערב ובפרט בסעודיה. הקבוצה קשורה היתה אז והיום בחוזים הנדסיים בשווי עשרות מיליארדים של דולרים עם ארצות ערב רוויות הפטרו-דולרים, כאשר ג'ורג' שולץ טיפח קשרים אלו בנחישות ולאורך זמן.

שולץ תמך, כמובן מאליו, בנקודת המבט הערבית בסכסוך המזרח תיכוני וכבר בימי האיתיפדה הראשונה (1988) הציע/יזם את הקמתה של מדינה פלשתינית. שוב הואשם זה באנטישמיות, אולי, אך אין בסיס עובדתי לכך. רעיונותיו של שולץ מאופיינים בפרגמטיזם כלכלי בולט, דהיינו שמירה על האינטרסים הכלכליים של קבוצת בכטל במזרח התיכון אז והיום. השפעתו של שולץ ממשיכה לדחוף את משרד החוץ האמריקני בכיוון זה, תוך ששולץ משמש גם כעת כיועץ מיוחד לג'ורג' בוש הבן ולקונדוליזה רייס.

וכאן נסגר המעגל, שבנו לג'ימס בייקר מחליפו של ג'ורג' שולץ כשר החוץ האמריקני וממשיך דרכו הרעיונית בכל הקשור למדיניות ארה"ב במזרח התיכון. לא ביכדי משמשים בייקר ושולץ יועצים מיוחדים לממשל האמריקני של בוש הבן ומהווים דעת מומחים כמשקל נגד למדינית בוש הנתמכת ע"י יועציו כדיק צ'ייני ואחרים.

אם ג'ון פוסטר דאלס עמל לחסום את הדרך בפני הקומוניזם ועל-רקע זה ניתו להבין רבות מפעולותיו הפרו-ערביות הרי מהלכי שולץ מתאפיינים יותר בפרגמטיזם כלכלי, גם הוא פרו-ערבי.

בניגוד להם ג'ימס בייקר הוא סיפור שונה לחלוטין. איש זה מתאפיין בסלידה אישית עמוקה לישראל ולעניינה מחד ולתמיכה חד-צדדית ובילתי מתפשרת בעניין הערבי-פל5שתיני. כמו כן התבטאויותיו משך השנים נותנות בסיס להאשמתו באנטישמיות. קיים חשד מוצק כי רעיונותיו של בייקר כוללים את חיסולה ההדרגתי והמתון של מדינת ישראל, דהיינו יצירתה של מדינה דו לאומית ממערב לירדן, בשטחה של ישראל, בעלת רוב פלשתיני מוצק. מהבחינה הזו קיבל ואימץ בייקר בחום את תאוריית השלבים הערפתית (הפתחווית) להשמדת ישראל.

הבה נחזור מעט לאחור לראשית המאה העשרים ואחת. בייקר היה דמות מרכזית בהחלטת בית המשפט העליון האמריקני לתקפות הבחירות במדינת פלורידה למול אל גור ולבחירת בוש הבן לנשיא ארה"ב וזאת עקב תפקידו כיועץ המשפטי הבכיר לג'ורג' בוש הבן. אכן זה חייב לבייקר רבות על כך. משך השנים 2003-2006 היה בייקר מעורב בעניני מלחמתה של ארה"ב בעירק בתפקיד יועץ בכיר לג'ורג' בוש (היוזמה לפריסת חובותיה של עירק הובלה ע"י בייקר). גם כאן ייצג בייקר את הגישה הערביסטית מול סגן הנשיא צ'ייני אשר מצדו מצא תועלת רבה בתמיכתה של ארה"ב בישראל אשר זוהתה ובצדק כחוד החץ הדמוקרטי למול מדינות האיסלאם.

בתחילת שנת 2006 כבר היה ברור לממשל כי מדיניותו בעירק מדשדשת במקום, מה עוד כי עבים דמוקרטיים החלו לכסות את שמיו הרפובליקנים ולכן חובה היה על הממשל למצוא נוסחה אחרת כמשקל נגד לשקיעתה של ארה"ב בבוץ האירני. על-רקע זה מונה ג'ימס בייקר במרס 2006 מטעם הקונגרס, בעל רוב רפובליקני עדיין, הפוזל כבר אז לשנת הבחירות 2008, כמוביל משותף ל"קבוצת הלימוד העירקית" אשר משימתה היתה להעריך את החלופות העומדות בפני הממשל בנושא העירקי.

דוח "קבוצת הלימוד העירקית" פורסם בשלהיי שנת 2006 והינו כולל 79 המלצות המוגדרות ע"י יודעי דבר כמנותקות רובן ככולן מהמצב האמיתי בזירה העירקית. בכל הנוגע אלינו מטיל הדוח את האחריות והסיבה להסתבכותה של ארה"ב בעירק בחוסר יכולתה, נכונותה והארוגנטיות של ישראל לפתור את הבעיה הפלשתינית וכך מוצא בקר את ישראל אחראית למצבה הקשה של מדינתו בעירק. דעה שאינה מפתיעה לאור האמור בכתבה עד כה. בייקר אף מרחיק לכת ודורש לקיים את זכות השיבה הפלשתינית במלואה, שם הקוד המקובל במשרד החוץ האמריקני לחיסולה ההדרגתי של ישראל. בנוסף דרש בייקר בדוח להחזיר לאלתר את הגולן לסוריה, ללא תנאים מוקדמים. אכן אוהד ישראל מהמעלה הראשונה. מובן שבייקר סתם ולא פרש הכיצד יביאו צעדים אלו בהקשרם הישראלי-פלשתיני לסיום המלחמה בעירק.

בדוח הזהיר בייקר את הממשל לא להתייחס ל-79 ההמלצות כ"סלט פירות" כלשונו, אלא לקבלו כולו כמקשה אחת. אכן הארוגנטיות בהתגלמותה. בעניין זה פעל בייקר כמכתיב ויוצר מדיניות ולא כפקיד ממשלתי. ללא ספק ידע או חשב שידע עובדות מטרידות על הממשל שהביאוהו להתבטא בצורה זו.

אך כאן נתקל בייקר בנשיא ובחבר יועצים עיקשים המאמינים ונאמנים לרעיונותיהם הכוללים מלחמה ללא פשרות בהתפשטות האיסלאם המיליטנטי למערב. הדברים מכאן ואילך אינם מעוגנים במסמכים אך ההקשר לארועים העתידיים הינו פועל יוצא של ניתוח לוגי מושכל.

בפני הפקידים "הערביסטים" של משרד החוץ האמריקני וג'ימס בייקר בראשם כיועץ בכיר למדיניות החוץ והביטחון ובתמיכתו של ג'ורג' שולץ מאחורי הקלעים, לא נותרה הברירה, לטעמם, אלא להעמיד את הנשיא ג'ורג' בוש במצב בלתי אפשרי, מצב אשר "יסנדלו" במדה כזו אשר לא יותיר בידיו את הברירה אלא לערוך תפנית פרסה במדיניותו, ימנענו מלתקוף את אירן ויתעלו לשיתוף פעולה עם מדינות ערב נגד ישראל.

בייקר ניצל לצורך זה את הבעייתיות הבלתי אפשרית של המעורבות ללא סוף נראה לעין של ארה"ב בעירק, שגיאות הערכת המודיעין האמריקני אשר הוביל את הממשל באפו לקראת המהלכים הפוליטיים אשר קדמו למלחמת עירק השנייה מדגם 2001 וכל זאת תוך קלחת הבחירות הממשמשת ובאה לרבע האחרון של שנת 2008. ג'ורג' בוש הוא "ברווז צולע" כפועל יוצא של הנזכר לעיל ופקידי משרד החוץ ובייקר בראשם עמדו להפיק רווחים נאים, פוליטיים ואחרים, עבור עצמם ובני בריתם האמיתיים, מדינות ערב בהתאם למסורת רבת השנים של שיתוף פעולה אמיץ בין משרד החוץ האמריקני ושרותי הביון של מדינה זו, ובמעורבותו הישירה של ג'ימס בייקר ברקיחת תבשיל נכלולי זה תוכנן, הוזמן, תוזמן ופורסם הדוח המופרך של קהיליית המודיעין האמריקנית במחצית חודש נובמבר 2007, המהווה המשך ישיר לדוח בייקר המופרך מ-2006 והמנקה (למעשה) את אירן ממעורבות מידית בייצור פצצה אטומית וזאת על-מנת להשיב את נשיא ארה"ב לתלם הדרוש, לראיית המעורבים בבישול הדוח.

ללא ספק השיג דוח המודיעין המנקה את אירן, ובאותה נשימה גם את קהיליית המודיעין האמריקנית, את מטרתו במלואה. הממשל חייב היה לזנוח את תוכניתו לתקיפה באירן. הסנקציות הבינלאומיות המתוכננות רוקנו מתוכנן עקב כך ומדינות ערב שהיו עד עתה במעגל השני של ההשפעה על התהליכים המזרח תיכוניים הוקפצו כתוצאה ישירה של הדוח היישר לראש התור. גם עיתוי הפצת הדוח נבחר בקפידה, לפני ועידת אנאפוליס על-מנת לוודא כי ג'ורג' בוש יתנהג בה "יפה" בנוסף לייצובן של מדינות ערב כנותנות הטון בכל הסדר מזרח תיכוני ללא קשר למשקלן הסגולי המעשי וכמובן תוך מתן לגיטימציה לסוריה ואירן במעגל זה.

קונדוליזה רייס- 2001-2005, היועצת לביטחון לאומי בממשלו הראשון של ג'ורג בוש. 2005-וכיום, שרת החוץ האמריקנית בקדנציה השניה לממשל בוש. לאור האמור לעיל היכן עומדת זו? ניתן לחלק את תקופת כהונתה בממשל לשתי תקופות. תקופתה כיועצת לביטחון לאומי בו דבקה "קונדי" נחרצות בקו המיליטנטי של נשיאה בוש ועמלה קשות לשווקו לציבור האמריקני ולעולם כולו. לעומת זאת, תקופתה כשרת החוץ מתאפיינת בנטייה זוחלת לכיוון התמיכה בנקודת המבט הערבית המפולגת בעיקרה אך המאוחדת ברצונה, על פני השטח, להגיע לסוג של הסדר עם ישראל (עקב חששם מאירן וסוריה), בעוד אשר ברמה הנסתרת עדיין מקווה ופועלת לחזות בחורבנה. כמרבית שרי החוץ לפניה, הושפעה רייס מפקידי משרדה ואימצה רבות מדעותיהם אם מרצון ואם מאונס.

קונדוליזה אינה אנטישמית אך פעולותיה מתאפיינות בתמימות, יש לאמר נאיוויות, בכל הקשור לסכסוך המזרח תיכוני. ככל הנראה מובלת רייס באפה למחוזות אשר אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל. נראה כי רייס הגיעה למסקנה אליה הגיעו רבים משרי החוץ האמריקנים לפניה כי נותני הטון האמיתיים בכל האמור למדיניות החוץ האמריקנית הנם פקידי משרד החוץ וקהיליית המודיעין ובאם חפצי שרידות פוליטית הם, עליהם ליישר קו עם הבוסים האמיתיים ואלו אינם כוללים את נשיא ארצות הברית, מה עוד שזה עומד לפני שנת בחירות ב-2008.

מדיניות החוץ האמריקנית העכשווית מנותבת לנושא עיקרי אחד והוא חילוצה של ארה"ב מהבוץ העירקי תוך קריאה לעזרה לעניין זה של מדינות ערב המתונות והאתנן הכרוך בכך, גם אם פעילות זו תבוא על חשבון ישראל. במגבלות מסויימות המושתות על הממשל ע"י הלובי היהודי, יקריב הממשל את ישראל על המזבח העירקי.

בתזוויג מיקרים מעניין אף שאינו מפתיע, פעולותיו הפרו ערבים והאנטי ישראלים של משרד החוץ האמריקני כולל ג'ימס בייקר ודוחותיו, עולים בקנה אחד עם מצבה הקשה של ארה"ב בעירק כאשר המפסידה הראשית כאן היא ישראל. וכי יכולים אנו להאשימם? וכי לא ההינו נוהגים במצבם בדיוק כמותם?

מה חבל כי שרת החוץ הישראלית אינה מסוגלת להשתחרר מדעותיה הפוליטיות המוטות אג'נדה חד-צדדית ומוצאת משענת, יש לומר קנה רצוץ, בקונדוליזה רייס מבלי להבין לעומקו את מצבה הפוליטי הפנים אמריקני של רייס. פעולותיה של ציפי לבני מתאפיינות בנאיביות אשר אינה מתאימה לכישורים התואמים שרת חוץ של מדינה מאויימת קיומית כישראל. אכן מצבה של בעלת בריתנו ומשענתנו העיקרית ארה"ב קשה בעירק אך על לבני לשקול את מצבם של "עניי עירה" ראש וראשון.

אינטרסים אלו חייבים לשנות מעט את כיווננו הגיאו-פוליטי בזמנים טרופים אלו ולהעתיקו, במשורה ובשום שכל כמובן, למעצמות הנמצאות בקו עלייה ברור, באירופה- לצרפת וגרמניה, באסיה- להודו ולסין ובדרום אמריקה-לברזיל וארגנטינה. מאידך עלינו להשמר באותן מעצמות בעלות מסורת של בוגדנות ודו-פרצופיות כאנגליה ורוסיה, אך זהו נושא לכתבה אחרת.

קיימים אותם מהשמאל הקיצוני, הפוסט ציוני ל"אנשים חושבים" המזילים ריר עינוגים למחשבה כי הדמוקרטים בארה"ב יחליפו את הרפובליקנים שם. קיימת אפשרות סבירה כי אכן כך יקרה. מאידך, עצרו את סוסיכם, הדשא ודאי וודאי אינו ירוק יותר שם בעבור ישראל. כתמיד, תמימונינו מחליפים מחשבה פרקטית במאווי לב עטופים בקטורת רעיונית תלושה. אך על כך במאמר אחר.