נוהג היה בחיים הפוליטיים-תקשורתיים בישראל שלקראת ראש השנה מעניק ראש הממשלה ראיונות לתקשורת כדי לראות מניין באנו בשנה החולפת ולאן אנו הולכים בעתיד הנראה לעין. ראיונות מן הסוג הזה משמשים למתראיין במה טובה להציג את מרכולתו בנוסח "שופוני יא נאס" (הביטו אנשים וראו עד כמה אני גדול, אנושי, חכם, טוב ומיטיב - בחר את האופציה המתאימה). אך מה עושה מנהיג, הניצב בפני בחירות, שהישגיו דלים? הבטיח שלום וביטחון - ואין, ואילו רמת המוראל הלאומי צנחה אי שם מתחת לפני הים? השיטה להיחלץ מן הדילמה - היא לייצר תרחישי אימה שמטרתם להבהיר לציבור הנדהם שרק הוא, החכם שאין כמותו, יודע איך, וגם יכול, להתמודד עם ענני הסופה העומדת לעוט עלינו.
וכך, בשל ריח הספינים ומאבקי ההישרדות הנישאים באוויר, נדון עם ישראל להיקלע למצבו של איוב היושב בחצר ביתו ושומע את השליחים מבשרי הרע, המגיעים זה אחר זה ו"בשורות איוב" בפיהם. השיטה לא התחילה בימי ראש הממשלה אהוד אולמרט. פיתח וטיפח אותה מורו ורבו אריאל שרון, כאשר היה ראש הממשלה ובטרם נעלם אל תוך שקיעת חייו. וכך, בשעה שכבר מילאו את אופק חיינו בשורות איוב על האיום הקיומי מצד אירן ועל מערך ייצור הטילים נושאי ראשי-חץ כימיים בסוריה, והנה קם אריאל שרון, כאשר עדיין היה ראש הממשלה, והבהיל את עם ישראל בהצהרה מאיימת: "לוב עובדת במרץ רב על פיתוח פצצה גרעינית וככל הנראה היא המדינה הערבית המתקדמת ביותר בנושא זה". וכדי להוסיף "איום נורא" על "איום רגיל" ידע ראש הממשלה שרון לספר לצאן מרעיתו כי הלובים נעזרים במומחי גרעין מעירק ואף מקבלים סיוע מפקיסטן.
המידע המאיים שאותו "מכר" שרון לציבור הרחב כ"חדשות לוהטות" לא היה חדש ושרון ידע זאת, גם אם לא קיבל מידע מוסמך מזרועות הביון של ישראל והסתפק בקריאת עיתונים.
האמת היא כי לוב אכן ניסתה, מזה שנים רבות, להשיג יכולת גרעינית. בכך אין כל חדש והסיפור כבר סופר. לאחר הפיצוץ האטומי שהציגה פקיסטן בפני העולם המשתאה ב-1998, פירסמנו במעריב - עמיתי אלי טייכר ואנוכי - סקירה רחבה על תולדות "הפצצה האיסלאמית" שהולדתה הייתה תוצאה של שיתוף פעולה הדוק בין פקיסטן לבין מדינות איסלאמיות נוספות, בעיקר לוב, שציפו לקבל נתח מן העוגה הגרעינית. הסקירה הזו הציגה את סידרת מאמציו הבלתי נלאים של שליט לוב קולונל מועמר קדאפי, להשיג שליטה בנשק גרעיני.
"הניסוי הגרעיני בפקיסטן לא הפתיע איש במערב או במזרח" - כתבנו. "זה כרבע מאה ידוע למערכות הביון של המעצמות כי הפקיסטאנים קיבלו החלטה אסטרטגית לייצר פצצת אטום כדי לאזן את האיום הגרעיני מצד הודו, שלה מערך נשק גרעיני מפותח ושהייתה המדינה החמישית בעולם שניסתה מה שהוגדר כ"מיתקן גרעיני לצורכי שלום" כבר ב-18 במאי 1974. כיוון שפקיסטן סובלת מעוני קשה, ומתוך רצון להשיג מימון ממדינות הנפט הערביות העשירות למימוש תוכניותיה הגרעיניות, שיווקה פקיסטן את הרעיון תחת הכותרת "הפצצה האיסלאמית".
כישרון ויכולת מדעית היו לפקיסטן בשפע. גם סגל מדענים מוכשר מאין כמותו היה לה, לרבות ד"ר עבד א-סלאם, חתן פרס נובל בפיסיקה, שהכריז כבר ב-1970 כי "הטכנולוגיה של הנשק הגרעיני אינה סודית. צריך רק, כמו בתשבץ, להציב את כל הפרטים במקום הנכון". רק כסף לא היה לפקיסטן. את הכסף, כך העריך זולפיקאר עלי בוטו (ראש ממשלת פקיסטן באותם ימים ואביה של בנאזיר בוטו שנרצחה בימים אלה) ניתן יהיה להשיג משליט לוב, מועמר קדאפי, אשר באחד הכנסים החצי-פוליטיים חצי-דתיים שלו בטריפולי בירת לוב אמר: "פצצת אטום היא המפתח למועדון המעצמות במאה ה-21. בלי פצצה, אנו, עמי ערב, משולים למי שיורים בחץ וקשת בעוד אויבינו זה מכבר המציאו את אבק השריפה".
לגבי קדאפי לא היו אלה מלים ריקות. בתמימות או בשלומיאליות, אך תמיד בכושר המצאה, בקנאות ובנחרצות, עמל קדאפי להשיג נשק גרעיני. חודשים ספורים לאחר שתפס את השלטון בלוב, ב-1 בספטמבר 1969, שלח את יד ימינו, מייג'ור עבד אל סלאם ג'אלוד, לשיחה חשאית בקהיר עם נשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר.
"אני נוסע לבייג'ינג" אמר ג'אלוד לנאצר יותר כהודעה ולא כבקשת עצה, "כדי לרכוש פצצת אטום. לא פצצה גדולה. משהו קטן עד בינוני".
נאצר התייחס לעניין בספקנות רבה אך צייד את ג'אלוד בדרכון מצרי עם שם בדוי ונתן לו את ברכת הדרך לפגישה עם ראש ממשלת סין דאז, צ'ו אן לאי. צ'ו הודיע לג'אלוד בנימוס רב שפצצות אטום, "אפילו קטנות", אינן עומדות למכירה, אך הוא לא העלה את ג'אלוד על המטוס הראשון בחזרה הביתה, אלא שידך בינו לבין מוסלמי אחר, שהיה לקדאפי בעל ברית במחשבה ובמעשה. והאיש היה זולפיקר עלי בוטו.
בחירתו של בוטו בלוב הייתה הברירה הטבעית. קדאפי שחה בכסף והיה אחוז בולמוס להשיג נשק גרעיני. ללוב היה יתרון נוסף. היא הייתה שכנתה של ניז'ר, מדינה עשירה באורניום, ששליטה אז, קולונל קונצ'ה סייני, הצהיר כי "מדיניות האורניום שלנו פשוטה. אנו מוכרים אורניום בכסף טוב לכל מדינה ואיננו בודקים מה טיב המשטר שלה". וכך בא בוטו לביקור קצר בן יום ולילה בטריפולי וזכה לקבלת פנים משולהבת. ההסכם בין שני המנהיגים נחתם בפברואר 1974. עיקרו היה: לוב תממן את המחקר והפיתוח הגרעיני הפקיסטאני עד לסכום של 500 מיליון דולר. תמורת זאת תקבל גישה חופשית למתקנים האטומיים הפקיסטאניים, אל כל הידע שנצבר בהם, וכן לפחות שתי פצצות אטום מבצעיות. קדאפי העדיף "תגמול עקיף" ולא תבע להקים תשתית גרעינית בלוב, בהתחשב בטווח ההפצצה של מטוסי חיל האוויר הישראלי.
לאחר מבצע 'סופת המדבר' ומפלתו של סאדאם חוסיין - כתבנו עוד בסקירה - כינס קדאפי את מיטב מדעניו למפגש מוטיבציה בראבאטה, ליד הבירה טריפולי, בבית החרושת הגדול ביותר בעולם השלישי לייצור נשק כימי.
"הפסדנו את הקרב" אמר קדאפי "אבל לא את המערכה הגדולה. המערכה שתפרוץ בראשית המאה ה-21 בין האיסלאם - העתיד להיות מעצמת-העל השנייה בעולם אחרי ירידת ברית המועצות - לבין תרבות המערב". קדאפי הסביר לשומעיו, כי מי שיוביל את האיסלאם למלחמה הבלתי נמנעת עם העולם המערבי יהיה מי שיחזיק בידיו פצצת אטום. "הכסף הלובי" אמר קדאפי "הטילים הבליסטיים שבידי סוריה והאטום הפקיסטאני, יחזירו את האיסלאם למעמדו הראוי, מעמד שנגזל ממנו בכוח. ומה שנלקח בכוח יוחזר בכוח גדול יותר".
עד כאן ההיסטוריה שאותה שרון אולי לא רצה לזכור. אבל פרט למודיעין הישראלי העוקב אחר התפתחות האופציה הגרעינית האיסלאמית - עוקב ועל-פי חובתו גם מדווח לראש הממשלה - קיימים לא מעט גורמים רציניים בעולם המעורים היטב בנושא. אחד מהם הוא "פדרצית המדענים האמריקניים" (FAS) אשר בסקירתה על אודות 'נשק להשמדה המונית בלוב' נכתב כך: "מומחי מודיעין מגדירים את לוב כאחת מבין המדינות המסוכנות ביותר מנקודת הראות של הפצת נשק להשמדה המונית, כולל כלי נשק גרעיניים. למרות שהעניין בתחום פיתוח היכולת הגרעינית הלובית פג במידת מה כיוון שהיכולת הטכנולוגית של לוב מאד מוגבלת, הרי גוברת מאד הדאגה נוכח המאמץ המשמעותי שמשקיעה לוב בתחום הנשק הכימי להשמדה המונית".
יחד עם זאת כתבו מדעני הפדרציה כי ללוב יש יכולת לשגר ראשי-חץ גרעיניים ו/או כימיים באמצעות טילי "סקאד" ו"פרוג" המצויים ברשותה וכן באמצעות מפציצי "טופולוב 22" בעלי טווח בינוני המהווים חלק מהמערך הקרבי האווירי של לוב. הערכה דומה לגבי יכולותיה ההתקפיות של לוב פורסמה גם בדוח של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) שהוצג בפני הקונגרס ב-1999. הדוח קבע כי לוב היא אחת מחמש המדינות הערביות שיש ברשותן נשק להשמדה המונית.
אם נניח ששרון התעלם ביודעין מן החומר הגלוי הרי ידיעה אחת בהקשר ליכולות הגרעיניות הלוביות לא יכלה לחמוק מידיעתו של ראש הממשלה. בראשית שנות ה-2000 פורסם בסוכנויות החדשות בעולם וגם בעיתון הארץ, כי ראש המוסד דאז אפרים הלוי נפגש באירופה, תחת מעטה סודיות, עם בכירי נאט"ו, והציג בפניהם עובדות לגבי היכולות הגרעיניות של אירן, עירק, לוב וסוריה. הלוי הבהיר לשומעיו כי הסכנה מהתפתחות זו אורבת לא רק לישראל אלא לכל חברות נאט"ו. "אירן משקיעה כסף רב בפיתוח טילי ארוכי-טווח (עד 3,000 ק"מ) המסוגלים להגיע למטרות באירופה ובעתיד גם לצפון אמריקה". הלוי אף הוסיף כי אירן מפתחת את היכולת הגרעינית במקביל למערך ההתקפי הכימי שבמסגרתו כבר הופקו 'כמויות גדולות של גזי עצבים". לגבי לוב הציע הלוי לבכירי נאט"ו לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות במדינה זו "העוסקת בפיתוח טילים ארוכי-טווח בסיוע של צפון קוריאה".
במסגרת הניסיונות להבהיל את הציבור הישראלי בנשק "מן הסוג הגרוע" ראוי להאיר נקודה אחת בפרופורציה הנכונה. במשך שנים רבות היו מי שניסו להציג את מועמר קדאפי בתור "משוגע" פנאטי. לאחר יותר מ-30 שנות שלטון בלוב ראוי להתייחס לקולונל קדאפי כאל שליט מחושב והגיוני במעשיו המשמיע, אולי מטעמים של תדמית, קולות לא הגיוניים בעיני המערב. כשם שהבין קדאפי בעבר כי לא כדאי לו להקים תשתית גרעינית ליד בירתו, טריפולי, מחשש לתקיפת-חיסול ישראלית ו/או אולי אמריקנית, כך הוא יודע כי בידי ישראל מצויה מזה שנים אחדות אופציה התקפית נוספת: צוללות ה"דולפין". על-פי פרסומים זרים נושאות צוללות אלה טילי שיוט המסוגלים לשאת בקרבם ראשי חץ גרעיניים והן מהוות את עמוד השדרה של מה שמכונה יכולת "המהלומה השנייה" של ישראל.
במה דברים אמורים? אם תותקף ישראל בנשק השמדה המונית, גרעיני או כימי, או אז תונחת מהלומה גרעינית ישראלית, מבין קצף גלי הים, על המדינות ששיגרו נשק זה, והן יהפכו לשממה מדברית צחיחה ורדיואקטיבית, שנפש חיה לא תוכל לשרוד בה.
כל מומחה מודיעין זוטר מכיר את יכולות מערך צוללות ה"דולפין" - בים התיכון כמו גם במפרץ הפרסי - ובוודאי שגם מומחי המודיעין הלוביים יודעים זאת ואף סביר להניח שטרחו לעדכן את מנהיגם, במקרה שאינו קורא עיתונים שבהם מתפרסם המידע הזה כשהוא זמין לכל אדם. וקדאפי, הרוצה בכל מאודו להמשיך לשרוד בשלטון עד אחרית הימים, כמו כל שליט אחר מסוגו , לא יעשה דבר כדי לסכן את שלום העולם, ובעיקר לא את שלומו הוא. למרות כל האיומים והמעשים חורשי הרע קדאפי הוא שליט הגיוני הרואה בעין מפוכחת את המציאות ואת ההשלכות המסוכנות על עתידה הכלכלי של לוב אם ימשיך במאמציו להשיג יכולת גרעינית התקפית.
אמת פשוטה זו הסתברה לעולם לקראת סוף 2003, כאשר קדאפי החליט כי לוב תודיע בפומבי על כוונתה להפסיק את מאמציה לייצר נשק גרעיני, ולפתוח את כל מתקניה הגרעיניים והכימיים לפיקוח המומחים של הקהיליה הבינלאומית. ההצהרה הזו, שהפתיעה את ישראל ומדינות רבות נוספות
במערב, היתה תולדה של מגעים חשאיים שהתקיימו בין לוב, ארה"ב ובריטניה. המגעים הללו נשמרו בסוד כמוס מחשש לדליפה שתחסל את המאמץ הדיפלומטי החסוי. אפילו שירותי המודיעין של ארה"ב ובריטניה, שבדרך כלל נוהגים להעביר מידע רלוונטי למדינות "עמיתות", הסתירו מישראל את המהלכים שננקטו מול המשטר הלובי בניסיון להביאו לפירוק תעשיית הגרעין ולהניאו מהמשך הפיתוח של יכולותיו בתחום פיתוח האופציה הצבאית הגרעינית הלובית.
וכך, כתוצאה מהבנה מפוכחת של המציאות מצידו של קולונל קדאפי, חוסל, בדרכי שלום והידברות, נתיב אחד של איום גרעיני מצד מדינה איסלאמית על ישראל. ואולי, רק אולי, יוכל גם נשיא אירן מחמוד אחמדינג'אד, ללמוד משהו מועיל דווקא משליט לוב מועמר קדאפי.
