מטוטלת הטרור שבה השבוע להכות והעלתה, בפעם המי-יודע כמה, את סוגיית הפיגועים לראש סדר היום של כל ישראלי. שרידיה של הסמי-אופוריה שאפפה את אזורנו בעקבות הניצחון האמריקני בעירק ומינויו של אבו-מאזן לראש ממשלת הרש"פ, פינו מקומם לבולמוס של חרדה מהולה בביטויים משדרי ייאוש, או לחלופין, רטוריקה לוחמנית מצידה הימני של המפה הפוליטית.
הרושם המתקבל בעיני המתבונן, הוא בד"כ חד-מימדי, ומורכב מתצריף של חלקי פאזל, המשתלבים לכדי תמונת פסיפס של פיגועי התאבדות בארץ ובמקביל טרור מתאבדים בקזבלנקה ובריאד. דומה כי המציאות מורכבת יותר; קשה לזהות רקע מיידי שחייב תזמור בין פיגועי אל-קאעידה בחו"ל, לבין שרשרת הפיגועים בארץ , הגם שהעניין הפלשתיני נקשר כמוטיב מתמרץ אף בהקשר לטרור
במרוקו ובסעודיה.
מכל מקום, מבט ממוקד יותר על המתרחש כאן, עשוי להצביע דווקא על גרף מתמשך של ניסיונות פיגוע רצחניים, שלא שכך גם נוכח פעולות הסיכול של מערכת הביטחון. ההצלחות המרשימות של כוחותינו, בזכות מידע מודיעני נקודתי וניצול אינטנסיבי של מקורות מזדמנים, אין בה כדי לספק נחמה בהינתן פיגוע דמים אחד, קל וחומר רצף של טרור. אשר על כן, השיפוט הערכי של המתרחש סביבנו בימים אלה מחייב שיקול דעת ובלימתם של רעיונות יצריים, שמעצם טבעם עלול שכרם לצאת בהפסדם.
אימרה שגורה ונכונה, בוודאי בהקשר הנוכחי, גורסת כי "תמונה שווה יותר מ-אלף מילים"; ברי אפוא, שעל רקע צילומי אוטובוס מפויח והריסות שער כניסה לקניון, לצד תמונות תקריב של פצועים ואלונקות מכוסות, אין כמעט זכות קיום לפרשנות מקצועית מפוכחת המאזנת את המסרים האמוציונאליים.
נסיבות אלה הינן אילוסטרציה נוספת לכשלי הסברה, שהם לחם חוקנו זה מכבר. ארה"ב הפגינה גדלות נפש, עת השכילה להפוך את טרור ה-11 בספטמבר 2001 ולאחרונה גם את הפיגוע בריאד, למפגן של אחדות ועוצמה. העדר מסר מנהיגותי בשעת מצוקה מותיר את הזירה התקשורתית חשופה ל"מנת יתר" של שלוליות דם וזעקות נפגעים, ובכך רושמים לעצמם מחוללי הטרור כפל הישגים.
הטענה לפיה מערכת הביטחון מיצתה את סל הרעיונות המבצעיים בלחימה בטרור הפלשתיני, לבד מהיותה מתריסה, יש בה מידה של ניתוק מהמציאות, שכן הנוסחה המוכחת במישור זה מחייבת התמדה, נמרצות ומעוף, בצד מודיעין שבלעדיו לא ניתן. עם זאת, אין להתעלם מכשל מתמשך של המערכת בכל הנוגע למישור ההסברה בשפה הערבית - תחום שנדחק לקרן זווית, ומשום מה טרם הייתה לו עדנה.
"קיצוץ הכנפיים" של כלי התקשורת הממלכתיים בערבית, ששיאו בהעתקת האכסניה של הטלוויזיה הישראלית בערבית אל הערוץ הלוויני של רשות השידור, צמצם עד כדי נטרול, את אפיק המגע הבלתי רשמי של המדינה עם אזרחיה הערביים כמו גם עם תושבי השטחים. החלופה הישראלית אינה מציבה אתגר של ממש בפני ערוצי הלוויין הערביים, וניתן להעריך כי המדובר בניסוי כושל ומיותר. עניין זה מצטרף למגבלות טווח השידור של קול ישראל בערבית (בתדר FM) באופן ההופך אותו לבלתי רלוונטי כמעט, בספקטרום התקשורתי בזירה הפלשתינית.
לוחמת המידע הינה מימד הכרחי בכל מתאר מלחמתי בעידן המודרני, על אחת כמה וכמה כאשר המדובר בלוחמה נגד טרור וגרילה. הסברה מתויגת למעשה כסוג של פעילות מתוכננת, אולם ככל שהדברים אמורים בהקשר הפלשתיני, יש להבחין בין "הסברה מטעם" לבין עדכון לשמו. תמוהה העובדה שמאז פרוץ האינתיפאדה השנייה נפקד כמעט לחלוטין, מקומה של הגרסה הישראלית בהתייחס לתיאור ההתפתחויות בזירה הפלשתינית, והאוכלוסייה המקומית נמצאת חשופה למסרי הסתה ארסיים ומגמתיים של כלי תקשורת עוינים.
דומה כי בצד הישראלי טרם הפנימו את משמעותה של לקות זו, שלא לומר, מחדל, בכל הכרוך בהתמודדות מקובלת ולגיטימית מול הטרור הפלשתיני והתשתית האזרחית המהווה כור היתוך לצמיחתו. התחזקות הגורמים הרדיקאליים בקרב החברה הפלשתינית והקשיים בהם נתקל אבו-מאזן בבואו לבנות בסיס כוח ברש"פ, הם מקור לדאגה בארץ ובמערב. תשומה ישראלית הסברתית ממוקדת בשפה הערבית הינה צורך חיוני ודחוף, והנחלתה באופן מתמשך הינה הכרח בל יגונה.
מודעות לעניין אצל קברניטים והעמדת הנושא בקדימה אופרטיבית גבוהה, עשויות להניב פתרונות טכניים מתאימים, לפחות בהקשר לשידורי הרדיו בערבית, בתוך זמן קצר. נדבך זה, הגם שאינו מקוטלג כנשק יורה, עשוי להוות מכפיל כוח משמעותי, שמשקלו הסגולי אינו נופל בערכו מכל מערכת נשק מתוחכמת.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
