מול המפגינים הרבים שדורשים לדחות את תחילת המלחמה בעירק, ניצבים המונים, אם גם פחות צעקנים, שכבר מחכים חסרי סבלנות לסוף הדיבורים והמעבר לשפת המעשים. ספק רב אם אלה וגם אלה מודעים עד כמה אנו ניצבים בצומת היסטורית ומתארים לעצמם את גודל השינויים הצפויים.
נכון שמהיבטים לא מעטים טוב יעשה הנשיא בוש אם יקדים לתת את הפקודה ויש רק לקוות שהגנרלים של הפנטגון הבינו שהפעם לא מספיק לנצח - חייבים לספק תוצאה מהירה, מרשימה מאד וחד משמעית. אבל גם ניצחון ברור ומוחץ של ארה"ב לא תסמל את סיום המלחמה, אלא רק את תחילתה.
אין לדעת מראש איזה גורמים יגיעו למסקנה, שלהבות הקרב על שפת הפרת מתאימות גם לטיגון הערמונים שלהם. קיימות לא מעט אפשרויות שמשטרים מסוימים ימצאו את מועד מלחמת עירק כמתאים לסגירת חשבונות אזוריים. לא קל או פשוט לדעת מראש כיצד יתפתחו הדברים אם סין תממש את איומה ותחזיר את טייוואן לחיק המולדת הגדולה, או במידה וההנהגה הפקיסטנית תחשוב שזו הזדמנות בלתי חוזרת לפתור את שאלת קשמיר. בנוסף לכך ישנם לא מעט סכסוכים אזוריים-היסטוריים, שאומנם לא מוכרים או ידועים לציבור הרחב ואולי נראים כאיזוטריים בעיני הצופה המרוחק, אבל אנשי המקום מתייחסים אליהם ברצינות
מוחלטת.
אבל בסופו של דבר זו מלחמתה של ארה"ב באירופה המערבית.
נכון שכיום הקרבות ביניהם הם קרבות דיפלומטיים ומילוליים ויש לקוות שגם בהמשך לא יתדרדרו לעימות מזוין, אבל ללא קשר
לאופן ההתמודדות, המערכה, הארוכה כנראה, שאנו ניצבים לפיתחה, אמורה בסופה להכתיר את המלך החדש.
הנשיא בוש דיבר אמת כשהגדיר את הפעולה הקרבה מול המשטר העיראקי כצעד בדרך הארוכה למיגור הטרור הבינלאומי וגם
ניצחון מרשים של האמריקאים נגד השליט מבגדד לא יוכל לשנות את העובדה שנכונים לנו עוד שנים של מאבק עד שננקה את
הגלובוס מהפירטים של המאה העשרים ואחד.
קיים חשש כבד שהמערכה הזאת תהיה קשה וארוכה לא רק בגלל הקושי להתמודד מול איום מסוג זה - אויב אכזר וחסר כל מעצורים וחמקמק, שדומה לאותו הדרקון שבמקום כל ראש שעורפים מצמיח שבע ראשים חדשים, אלא גם בגלל שיעבור עוד זמן עד שתתגבש הקואליציה שתיקח על עצמה את המעמסה הכבדה.
כמו בכל התמודדות בסדר גודל כזה, לא כל מדינות העולם יהיו באותו הצד של המתרס ובמקרה זה, גם מי שמבקש לעמוד מהצד - יחזק למעשה את האויב. השאלה איזה תפקיד תמלא אותה אירופה ששר ההגנה האמריקאי הגדיר אותה כ"אירופה הישנה". אם תחת הכותרת הזאת נמצא את צרפת, גרמניה ועוד מספר גרורות צפויות - קשה להניח שהתמונה תהיה סימפטית.
אילו רמספלד ביקש לדייק יותר, היה צריך להוסיף לביטוי "אירופה הישנה" גם אי אלה מאפיינים לא מחמיאים אבל נכונים כמו
אירופה האכזרית, הצינית, הנצלנית והמתנשאת. יש לזכור שאירופה זה לא רק תומאס מאן ולורקה, לא רק מיכאלאנג'לו ודנטה ולא רק שקספייר או באך. האמת שהם ודומיהם היו היוצאים מהכלל, מגדל האור באוקיינוס הדם והחשיכה. כי אירופה הנאורה היא לא רק הגאלים הנבערים או השבטים הטבתוניים הרצחנים, או חשיכת ימי הביניים ומוקדי האינקויזיציה.
אירופה זה גם האימפריאליזם הברוטלי המתנשא והנצלן, זו הנאצים של גרמניה והבולשביקים של סטאלין, הם המציאו את הגולגים בסיביר ואת דכאו ואושוויץ. אירופה הנאורה והליברלית רצחה את בני עמה היא, בשם כל דת, כל אידיאולוגיה ופעמים רבות גם ללא כל סיבה. אירופה הנאורה ניצלה והפקירה אפילו את אותם העמים שמזלם הביש הושיבם באזורי הספר של היבשת
הישנה.
יהיה מעניין לשמוע את דעתם האמיתית של ההונגרים, הפולנים, היוונים והאלבנים שהיה להם הכבוד להגן במשך מאות שנים
בגופם ודמם על האדונים הנאורים בברלין ופריס, שבזמן זה התעשרו והתחזקו. אבל אירופה הנאורה איבדה את זכותה להנהיג לא בגלל פשעיה בעבר, אלה בעיקר היות ואין לה יותר מה להציע. הלגיונות של רומי, וספינות התותחים של ספרד ובריטניה היו חמושים לא רק בכלי משחית ותאוות השלטון והבצע - הם נשאו גם את בשורת הקידמה הטכנולוגית, סדרי שלטון מתקדמים ואת מורשת תרבות יוון.
האינדיקציה הטובה ביותר לשקיעת אירופה לדרגת מובל במקום מוביל, היא ההתאבדות התרבותית המתבצעת שם בעשורים האחרונים. החדירה המסיבית של התרבויות הפרימיטיביות מארצות ערב ואפריקה השחורה הוא לא הוכחה, לפתיחות תרבותית של החברה הצרפתית, כי אם יישור שורות עם המחנה המשותף הנמוך. תרבות בריאה מתעשרת בעזרת השפעות חיצוניות אבל חברה בשקיעה נכבשת על ידם. בכל ההתנגשויות הגלובליות שמשנות סדרי עולם, הניצחון הסופי היה ויהיה תמיד בידי הצד עם העליונות התרבותית.
לכוח הצבאי חשיבות חולפת בלבד וזו הסיבה שהפרשים הפראיים של אטילה או ג'ינג'יס חאן היו רק אפיזודה חולפת, שלא השאירה את חותמה בקורות העתים. דוגמה מצוינת לכך, אגב, עלית האיסלם באותם הימים, כשלצד החילות הערבים צעדו גם המשוררים, המתמטיקאים והאסטרונומים שלהם. כשהחברה האסלמית שקעה בניוון פונדמנטליסטי והפכה לאויב הקידמה, גם צבאותיה גורשו במהרה מרוב כיבושיהם. מבחינה תרבותית אירופה הפכה מזמן לבר מינן ונושאי הדגל של הישגיה המדומים - ניזונים מגוויתה המרקיבה.
במצב דברים זה, כשלאורך כל המאה העשרים עמי אירופה הנאורים הבעירו את העולם פעם אחר פעם והמתינו עד שהאמריקאים יכבו את האש, תוך דבקות קנאית בצל העלוב של תדמיתם והתנשאותם הלא מוצדקת והגשת החשבון אל מעבר לאוקיינוס - לדעת ההנהגה הנוכחית של ארה"ב הגיע הזמן, לא להסתפק יותר בתפקיד הנותן - הם מאמינים שהגיע הזמן שיקבלו גם תמורה. אותם מאות המיליונים שמיישבים את המרחבים בין ניו-יורק ללוס אנג'לס הם עדיין בשלב התהוות של עם וארצם רחוקה מלהיות גן עדן עלי אדמות, אבל לפי כל הקריטריונים הם-הם הכוח העולה, שבא לדרוש את חלקו ומעמדו ולקבוע את מקומו בראש
הפירמידה.
נציגי העולם הישן טועים טעות חמורה כשמתייצבים מול ארה"ב. ראשית בגלל שאפשר להשתמש בכל הביטויים הצינים והמלגלגים
על פשטות המחשבה והשריף העולמי - אבל האמת, שבסופו של דבר אכן נשארת אך שאלה אחת: מי הם הטובים ומי הרעים והיום התשובה על כך פשוטה וקלה מאי פעם.
מעבר לכך, ארה"ב של אמריקה אינה ברית המועצות של סטאלין או חרושוצ'וב שהכירו רק דיכוי מוחלט וניצול טוטאלי, הממשל
בוושינגטון בהחלט מוכן להתחלק בפירות הניצחון, גם אם ייקח לעצמו את הפרוסה הגדולה ביותר. ההתמודדות העולמית שכבר החלה מול האיסלם הפשיסטי וקואליצית הבורות, ההרס, חוסר התקווה והמוות תהיה ארוכה וקשה בכל מקרה, אבל אם יורשי ביסמרק ונפוליאון ימשיכו לנהל קרב מאסף, חסר סיכוי ולא מוצדק, נגד משפט ההיסטוריה - נאלץ כולנו לשלם את מחיר טעותם
האגואיסטית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
