בני אלון, שר התיירות ואיש האיחוד הלאומי, הודיע בשבוע שעבר על תוכנית מדינית חליפית, שאותה יביא להכרעת הממשלה בזמן הקרוב. התוכנית נקראת 'מתווה לשלום', והיא אמורה להוות אלטרנטיבה ל'מפת הדרך' של הקוורטט, שהתקבלה על-ידי ממשלת ישראל בצרוף הסתייגויות. היות ומדובר במסמך מדיני המופץ גם בקרב אנשי ממשל אמריקאים ושעומד להגיע לאישור הממשלה, כדאי לסכם את עיקריו לטובת המתעניין (מבלי להביע עמדה או לציין חסרונות ויתרונות).
המסמך המלא, הכולל נימוקים לכל שלב וסעיף, נגיש לכל באתר האינטרנט:
www.therightroadtopeace.com הנחות היסוד: ההנחה הבסיסית המוסכמת על הכל היא כי ישנה בעיה דמוגרפית משמעותית בהימצאותם של מיליוני ערבים ללא ממשל מסודר בין הים לירדן. מעניין למצוא כי הנחות יסוד אחרות בתוכניתו של בני אלון משותפות לו ולאחראים על 'מפת הדרך' מחד, ומאידך ישנן הנחות יסוד המשותפות לו ולאנשי שמאל לא מתונים.
בין הקוורטט ואלון מצויה הסכמה כי: - אין זה אפשרי להגיע לפתרון הסכסוך על-ידי משא-ומתן ויישום ההסכמות התלוי רק בשני הצדדים, ישראל והפלשתינים. יש אם כן, לערב את שאר העולם בסכסוך (המערבי וחלק מהערבי) על-מנת לפתרו.
- הנחה משותפת נוספת היא כי לאחר המלחמה בעירק נוצר מצב היסטורי בו העולם הערבי מסוגל לקבל (או ניתן לאלצו לקבל) הכרעות היסטוריות.
- דומני כי ישנה הנחה נוספת, שאינה מצוינת לרוב באופן מפורש, אך היא מובנת לכל מי שמעוניין להגיע להסדר בר יישום, והיא כי לא יהא ניתן לחזור לגבולות 67 כפי שהיו. ישנם יותר מדי יישובים ומתיישבים, יותר מדי שנים עברו, יותר מדי יהא מוטל על הכף מבחינה ביטחונית. משום כך טורחים רבים להצהיר על גבולות 67 "בתיקונים קלים".
בין אלון ובין אנשי שמאל (קיצוני) מצויה הסכמה כי: - כל פתרון שיושג על-ידי חלוקת שטחי יש"ע ורצועת עזה בין ישראל ו"פלשתין" דינו להיכשל. כך לא תוכל לקום מדינה פלשתינית בת קיימא, שכן היא תהיה מוגבלת, תלותית, לא עצמאית. פתרון שכזה יוביל לכך שהחיכוך יגדל והסכסוך ילובה במקום לשכוך. זוהי דרך למלחמה ולא לשלום.
- הנחת יסוד מוסכמת נוספת היא כי בתום יישום ההסכם על הפלשתינים לקבל זכויות מלאות (ולא כפי שהמצב כיום, תחת רשות לא דמוקרטית).
- כמו-כן מוסכם כי דחיית הסוגיות הקשות לסוף התהליך תוביל לסיבוב דמים נוסף.
הנחת היסוד הייחודית של אֵלון היא: - על-מנת להגיע לפתרון יש להרחיב את שדה הראייה ההיסטורי והגיאוגרפי. לא יהא ניתן להגיע להסכם בר קיימא על-ידי כיבוי שריפות נקודתיות בכל פעם שיצוצו ולהתעלם מההקשר הכולל, ההיסטורי והגיאוגרפי, של המזרח התיכון. במילים אחרות, עושה רושם כי התוכנית מניחה כי לא ייתכן פתרון של קבע מתוך ההנחה כי רק הפלשתינים הם בעלי זכויות בעוד הישראלים הם כובשים ופושעים שיש לשלול מהם זכויות. זהו מתכון בטוח להמשך הסכסוך. הרחבת היריעה יאפשר קבלת פתרון צודק יותר, שיהיה גם לתועלת שני העמים.
הפתרון המוצע: בעזרת הנחות היסוד שצוינו מעצב אלון תוכנית לפתרון הסכסוך. התוכנית כוללת מספר רכיבים עיקריים:
א) פירוק הרשות ומלחמת חורמה בטרור. למעשה אֵלון מניח באופן מובלע כי כל עוד הרשות קיימת לא יהא ניתן להילחם מלחמה של ממש בטרור, ולא תימצא מוטיבציה פלשתינית ארוכת טווח להפסיקו (בשל החינוך וההסתה). פירוק מחנות הפליטים, מהחמורות שבבעיות על-פי אֵלון (שכן הן כלי נשק עיקרי בידי הערבים כבר עשרות שנים), היא תנאי הכרחי במלחמה בטרור. אלה הם הצעדים הביטחוניים.
ב) העיקרון של שתי מדינות לשני עמים יחול כך שישראל תהיה מדינת היהודים וירדן מדינת הפלשתינים.
אֵלון מזכיר כי עד הקמת אש"ף ירדן חשבה את עצמה לנציגת העם הפלשתיני וכי היא חולשת על רוב שטחה של ארץ ישראל המנדטורית ממילא. בירדן מיליוני פלשתינים (כ-70% מהאוכלוסיה) והיא מדינה בעלת אוריינטציה מערבית. לכן ניתן להציע לה תוכנית פיתוח לאומית שתגובה על-ידי הקהילה העולמית, כך שיישום המתווה ישתלם לה. זכויות הפלשתינים שיהיו מעונינים להישאר בשטחי מדינת ישראל יסוכמו בין ישראל וירדן (שלטון מוניציפלי מקומי וכיוצ"ב), אולם זכויות פוליטיות לאומיות הם יממשו בירדן בלבד. עם ירדן נקיים יחסי שלום נורמליים, מה שלא יתאפשר לקיים עם רשות פלשתינית.
ג) בעיית הפליטים תיפתר על-ידי שיקומם בארצות ערב השונות (כולל ירדן). יותר פליטים יהודים שוקמו בישראל מאשר היו פליטים פלשתינים, ולכן מן הצדק שעל ויתור הפליטים היהודים על תביעותיהם מארצות מוצאם ישיבו הערבים בשיקום הפליטים הערבים בארצות ערב.
אלו הם בקווים כלליים הנחות היסוד ועקרונות היישום לפתרון של שלום אמת אליבא דאֵלון. הימין הישראלי מצוי כעת בחיבוטי נפש. למעשה הוא לא העמיד אלטרנטיבה לתוכניות השלום של השמאל הישראלי והעולמי, שקרסו פעם אחרי פעם והובילו אותנו למימדי שכול והרג שלא ידענו גם בפוגרומים בגלות (להוציא כמובן את מלחמת עולם השניה). התוכנית של אֵלון, לו תאומץ, תהווה לראשונה אלטרנטיבה ימנית מסודרת, הידועה גם לחלק ממעצבי המדיניות האמריקנים, אשר ניתן לדון בה ברצינות ולהתווכח עליה ועל מאפייניה. לצורך דיון רציני יש כמובן להכיר את המסמך השלם על פרטיו, נימוקיו והצדקותיו. אולם לכל הפחות כדאי להכיר את מאפייניו הכלליים, כפי שהוצגו כאן.