אוקטובר 2000, אוגוסט 2006

שבע שנים. זה הזמן שנדרש ליועץ המשפטי לממשלה כדי להחליט על סגירת התיקים הפליליים נגד השוטרים שהיו מעורבים באירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. ונניח שהיועץ מני מזוז היה מחליט להעמיד לדין את השוטרים; הרי פסק דין חלוט היה ניתן לפחות עשר שנים אחרי האירועים.

שנה וחצי. זה הזמן שנדרש לוועדת וינוגרד להגיע למסקנות הסופיות בעקבות אירועי מלחמת לבנון השנייה. ונניח שיוגשו עתירות לבג"צ נגד המסקנות; יידרשו לפחות עוד חצי שנה ואולי שנה עד שיינתן בהן פסק דין.

שבע שנים. זה הזמן שנדרש ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום בפרשת ויסות המניות הבנקאיות, וגם זה - רק לאחר התערבות בג"צ. פסק הדין הסופי בבית המשפט העליון ניתן 13 שנים אחרי האירועים.

בעבר כתבתי כאן על הסחבת הנוראה בה לוקה מערכת המשפט הישראלית. אך צריך לדבר, לא פחות בחומרה, על סחבת קשה בה לוקים גופי החקירה ורשויות אכיפת החוק, עוד לפני שהתיקים בכלל מגיעים לבית המשפט.

יצא לי לשוחח לאחרונה עם אדם שפרש לאחרונה מתפקיד רגולטורי חשוב. אותו אדם נשמע מיואש לחלוטין ממצב החקירות וההעמדות לדין. "הכל שם מתמוטט", חרץ את משפטו מתוך היכרות קרובה עם המערכת. "לוקח שנים עד שהפרקליטות מחליטה להעמיד לדין, ואחר כך לוקח שנים עד שמקבלים פסק דין. במצב הזה אין שום משמעות לאכיפה".

אפשר לטעון, שבגופי האכיפה לא יושבים אנשים יעילים די הצורך. ייתכן שזה נכון; קשה לחרוץ משפט בלי לבדוק זאת נקודתית ואמפירית. ייתכן גם שאין בגופים אלו מודעות מספקת לחשיבותו של גורם הזמן - הן מבחינת האינטרס הציבורי והן מבחינת עינוי הדין של נשואי החקירה. את זה אפשר וצריך לתקן על-ידי הטמעה של הערכים המתאימים.

אך הבעיה העיקרית היא העומס האדיר שמוטל על המשטרה, רשות המיסים, רשות ניירות ערך, רשות ההגבלים, הפרקליטות ושאר הגופים העוסקים באכיפה. על העומס הזה ניתן וצריך להתגבר במספר דרכים:

• תוספת כוח אדם. נכון שזה יעלה כסף, אבל יש סיכוי שהענישה תהיה יעילה יותר ומשמעותית יותר גם בצד הכספי שלה, וכך ייצא הפסדה של המדינה בשכרה. חוץ מזה, המצב הנוכחי של הפשיעה הגואה לכל סוגיה, אינו הזמן המתאים להסתכלות תקציבית צרה.

• הגדלה משמעותית של מספר העבירות המינהליות, עליהן יכולה הרשות החוקרת להטיל קנס, בדומה לכופר במס הכנסה. מדובר בעיקר בעבירות ממוניות - החל מתיקי ניירות ערך, עבור בתיקי הגבלים וכלה אפילו בעבירות רכוש קלות. במקום שהמדינה תשלם הון תועפות על ניהול משפט ועל החזקת עבריינים בכלא, יש מספיק מקרים בהם המדינה יכולה לגבות מהם סכומים משמעותיים.

• הפעלת מדדי יעילות לבחינת התיפקוד של העוסקים באכיפה. אפשר לקבוע מסגרות סבירות של זמן לטיפול בתיקים שונים, כך שמי שלא יעמוד בהן - יידע שקידומו ייפגע ואולי גם ימצא את עצמו מחוץ לעבודה.

• הגבלת משך הזמן של חקירות, כפי שכבר הציע השר דניאל פרידמן. מובן שצריך להיות כאן מאוד זהירים ואף לאפשר חריגים במקרים המתאימים, אבל הרעיון הכללי הוא נכון.

הנקודה האחרונה מובילה אותנו הישר לוועדת וינוגרד. כאשר הממצאים מוגשים שנה וחצי לאחר המלחמה, מה אומר לנו המבוקר הראשי, אהוד אולמרט? "למדתי מהניסיון, הפקתי לקחים, השתניתי". אם המסקנות היו מוגשות הרבה יותר קרוב לאירועים, הספין הזה לא יכול היה לבוא לעולם.

לשם השוואה: ועדת אגרנט הגישה את דוח הביניים שלה 4.5 חודשים לאחר הקמתה, לעומת 7.5 חודשים שנדרשו לוועדת וינוגרד. ועדת אגרנט חקרה תהליכים הרבה יותר עמוקים ומלחמה הרבה יותר טראומטית, באמצעים הרבה פחות מודרניים מאלו הקיימים כיום - ועדיין עבדה במהירות כמעט כפולה. לכן גם למסקנותיה היתה השפעה הרבה יותר דרמטית וכל המעורבים במחדל - ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן - הלכו מיד הביתה.

אם היה מוקצב מראש זמן לעבודתה של ועדת וינוגרד, למסקנות שלה היתה הרבה יותר משמעות, והן היו הרבה פחות נתונות לשיקולים פוליטיים ואישיים צרים של שרים וחברי כנסת החרדים לכסאותיהם. קציבת זמן איננה אירוע חריג: מקובל בהחלט לעשות זאת בוועדות מקצועיות. אך כאן מדובר כזכור בוועדה שמונתה תחת לחץ ציבורי בידי המבוקרים העיקריים, וברור שהאינטרס שלהם היה למשוך את עבודתה ככל הניתן.

השורה התחתונה: איש אינו ממהר במיוחד לאכוף בישראל, לא את החוק ולא את האחריות האישית והציבורית. במצב הזה, אין לנו מה להתפלא על כך שהפושעים חוגגים ברחובות ושמנהיגים כושלים נאחזים במשרותיהם.