המנהיגות העויינת - המחסום לשיוויון

לקראת סיום "כינוס הרצליה", עתיר המושבים והמשתתפים, התקיים דיון שנשא את הכותרת: "אחריות הממשלה לשילוב ולשוויון יהודי-ערבי". מן הדיון הזה הופנתה אצבע מאשימה כלפי המדינה ורשויותיה על יחסן לערביי ישראל, אפלייתם, קיפוחם, היעדר שיוויון ושילוב, היותם אזרחים סוג ב'.

בכל אשמה המדינה - זה מה שעלה מדבריהם של חברי הפאנל: חברת-הכנסת הסימפטית נדיה חילו, מנכ"ל "מוסאווא" התקיף ג'עפר פרח, שני נציגים של "קרן אברהם" הפרו-ערבית (אם כבר, למה לא איבראהים?) ואפילו המזרחן פרופ' שמעון שמיר.

עם הרכב כזה של פאנל, מה פלא שהיה זה אולי המושב השלילי ביותר בכנס שהוקדש לישראל בשנת ה-60?

אין להכחיש את העובדות - הקיטוב בין אוכלוסיית הרוב ואוכלוסיית המיעוט בישראל גדל והולך. חלה הידרדרות ביחסים בין יהודים לערבים. פרופ' שמיר מנה בהרצאתו שישה מיכשולים בדרך להתקדמות: הבעיה מסובכת; פתרונה יצריך משאבים רבים; ההנחה שהיא פוליטית בלבד; "גזענות, אפרטהייד" - כך כדבריו - בקרב הרוב בחברה היהודית; ביורוקרטיה ממשלתית; ולבסוף: "התנהלות מנהיגי ערביי ישראל אינה עוזרת לסגירת פערים".

דווקא ג'עפר פרח הדעתן פלט משפט-מפתח בשטף דבריו הבוטים: "הכל קשור לסיכסוך האזורי". וזהו אכן שורש הבעיה ביחסי יהודים וערבים במדינה. אין המיעוט בישראל דומה לכל מיעוט אחר בכל מדינה שהיא. זהו מיעוט שקשור בכל נימי נפשו, דתו, תרבותו ושפתו, לסביבה הדמוגרפית שמקיפה את המדינה היהודית. זהו מיעוט במדינה, שהיא עצמה בבחינת מיעוט המאויים-תמידית על-ידי כל המדינות הסובבות אותה, כולל אלה שחתמנו עמן הסכמי שלום.

המיעוט בתוכנו מנסה ליהנות משני העולמות - הישראלי והערבי. הישראלי - כי בתוכו הוא חי, גיאוגרפית והיסטורית, והערבי - כי זה עמו, זה דתו, וזה אולי אפילו עתידו לאור "החלודה האוחזת בברזל קיומנו", כפי שסיכם את "כינוס הרצליה" פרופ' עוזי ארד. הנאמנות לעם שמעבר לגבול גוברת אצל המיעוט הערבי על פני הנאמנות למדינה. ישראל מצידה טועה בכך שכמעט אינה דורשת נאמנות כלפיה של כלל אזרחיה ללא יוצא מן הכלל, מבקשת מהמיעוטים רק שקט וישיבה בצד.

ערביי ישראל קוראים היטב את המפה. הם רואים את חולשת ישראל, שבה כדברי נדיה חילו "בחרו ב-1948 להישאר ולהיות אזרחים". מני אז, במשך 60 שנה ובמיוחד בעשור האחרון, הם רואים את היד הרכה הננקטת כלפי אלה מסביב הקמים עליה, את אוזלת יד הממשלה הנוכחית בכל התחומים, את המשך הדיבורים על נסיגות ונכונות לוויתורים בנושאי הליבה. הם גם רואים צבא חזק, שידיו כבולות ולכן אינו גודע את זרועות הטרור הפלשתיני.

ערביי המיעוט, בחלקם, תורמים את תרומתם לעירעור המדינה מבפנים, בגילויים גוברים של חוסר נאמנות, בהעלאת תוכניות חזון למיניהן שרק נועדו לכרסם בקיום היהודי הריבוני, בהסתגרות פנימית, ובאי נטילת חלק בחובות שמוטלות על כל אזרח ואזרח.
הדברים הללו כמעט שלא מצאו ביטוי בדיון ב"כינוס הרצליה", ולו רק מקוצר זמן. האחריות כמעט במלואה הוטלה על ממשלות ישראל, על ציבור הרוב שאינו מוכן לאבד זהותו היהודית במדינתו ולהתאבד. והלא דווקא דבריו של פרופ' שמיר על אופן התנהלות המנהיגות הערבית - הם הם העיקר. הם ההסבר העיקרי לנתק המוחלט שערביי ישראל אולי חותרים אליו, למרות הדיבורים היפים על הרצון להשתלב.

ח"כ נדיה חילו כמובן איננה דוגמא למנהיגות זו, גם לא השר גאלב מג'אדלה. להפך - שניהם, חברי "העבודה", יוצאי דופן בפעולתם החיובית, באופן יחסי, כמנהיגים ישראלים-ערביים, הרוצים באמת ובתמים בדו-קיום. קחו לעומתם את המפלגות הערביות הלאומניות, את הח"כים הקיצונים שלהם, את הכרזותיהם ואופן תיפקודם. כמעט כל פעולתם גובלת בבוגדנות, בהצדקת האויב ובעידודו, מול המדינה שהם אזרחיה ומקופתה הם מקבלים את שכרם.

יאמר מי שיאמר, כי הרוב בקרב ערביי ישראל מסתייג מהסגנון הפוליטי של הח"כים הערביים. כי הרוב בקרב ערביי ישראל דווקא כן מרוצה מחיי היומיום שלו - בעיקר כשהוא משווה את רמתם לרמת החיים הירודה של אחיו במדינות הערביות. אם כן, מדוע בחרו לעצמם, כמייצגיהם, את אחמד טיבי, איבראהים צרצור, מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה ושאר מסיתים חצופים - להיות דבריהם הקיצונים בכנסת, לייצגם בהפגנות ובעצרות?

התוצאה היא, שיותר ויותר מצטיירים ערביי ישראל על-ידי אוכלוסיית הרוב היהודית כחבית-תבערה שעלולה להתנפץ לנו בפנים. יותר ויותר מודאג הרוב היהודי לא ממה שקורה בשטחים סביבנו כמו ממה שנרקם בכפרים בגליל, במשולש ובאוהלי קידר בנגב, מן ההסתה האנטי-ישראלית הגוברת, מן ההזדהות הפומבית עם הטרוריסטים ברצועה ובגדה, מתהלוכות המרי בחוצות הערים וליד גדרות המערכת, מגילויי האהדה לנסאראללה בלבנון ולהנייה בעזה, וכל זאת תחת דגלי רשות-אויב שהם מניפים בהתרסה, באין חשש.

המפתח לפתרון תחושת הקיפוח נתון בראש וראשונה בידי ערביי ישראל. קודם שמתונים שבהם מדברים ב"כינוס הרצליה" על הצורך להתקדם לעבר שיוויון מלא וחיים בצוותא, הכרח שיחליפו את מנהיגותם העויינת וישלחו לכל הרוחות את ראשי הציבור שלהם. הללו רק "מחממים את הזירה", מייצגים את ה"קייז" הפלשתיני ולא את טובת ציבור ערביי ישראל.