משורר ומנהיג

בימים אלה מלאו 66 שנים להרצחו של "יאיר" (אברהם שטרן) הי"ד. לפני מונח ספר שיריו. אני מדפדף בשירים, מביט בתמונתו המפורסמת: פניו צופים נכוחה, עיניו חולמניות מנצנצות נוגה מוזר. הנה גם תמונות מתקופת בחרותו, והנה גם תמונת גוויתו המנוקבת כדורים בריטיים. אני חש כיסופים לדמותו טהורת המבט וישרת הדרך. כשאני משקיף בשדה הפוליטי שמסביבי על נבחרי העם, ה"עסקנים" למיניהם, מקנא אני באלה שזכו לחסות באורו.

מכאיב להיתקל גם בימינו אלה בביקורת ארסית על פעולתו של יאיר מצד יהודים. נדמה לפעמים שאחיו של יוסף לא סולחים לו על חלומותיו גם במותו. לפני מספר שנים קראתי מאמר שכתב אחיינו של יאיר (הנקרא על שמו), והוא הגדיר את הדברים בצורה בוטה: "יאיר נרצח פעמיים". ויש שמץ אמת בקביעה חריפה זו. עשרים שנה חלפו, עד ששירות השידור הישראלי שידר תוכנית רדיו על יאיר שטרן. לפני עשרים וחמש שנים זכינו גם לתוכנית טלוויזיה על דמותו.

נציב בריטי

בספרי ההיסטוריה עדיין לא מודגש חלקו. נערים רבים אינם יודעים על פעלו. זכור לי משאל שנערך בקרב בני נוער לברר ידיעותיהם בהיסטוריה הקרובה. תלמיד טען: "יאיר שטרן היה נציב בריטי". עד כדי כך מגיעים הדברים. כשעסקתי בהוראה, מדי שנה בהתקרב כ"ה בשבט שאלתי תלמידים מי היה "יאיר", ומעציב לומר שמעטים השיבו מענה כהלכה. אפילו על השיר "חיילים אלמונים" לא שמעו כולם. והשורות של המנון המחתרת מהדהדות במוחי כטור חיילים: "חיילים אלמונים הננו בלי מדים / וסביבנו אימה וצלמוות. / כולנו גויסנו לכל החיים / משורה משחרר רק המוות".

שורות מן ההמנון שחיבר יאיר... ובאמת, זהו צירוף מוזר ואפילו קוסם: מנהיג, לוחם ומשורר. מנהיגם של חיילים אלמונים, שפעלו ללא מדים וללא תהילה, כשלנגד עיניהם חזון של "מלכות ישראל". שילוב של מנהיג ומשורר הוא שילוב נדיר וקוסם מאוד. והוא כתב: "היום אכתוב בעט/ מחר אכתוב בחרב".

לא עוד המושג הפוליטי המקובל של "מדינת היהודים" (כפי שכתב הרצל), אלא חתירה לניסוח הקמאי, מתוך אמונה בתחיית עם עצמאי בארצו השלימה והריבונית. לא פעם חש אני קנאה באלו שזכו להימנות עם חבריו או חייליו.

יאיר היה מיועד לקריירה אקדמית. בעקבות פרעות תרפ"ט בארץ ישראל, נטש את לימודי התואר השני בספרות יוונית ורומית והצטרף לאצ"ל. תחילת דרכו הייתה כחבר מפקדה באצ"ל. הארגון הצבאי הלאומי נוסד מתוך תגובת נגד למדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" לאחר פרעות תרפ"ט ותרצ"ו. ערב מלחמת העולם השנייה חל פילוג באצ"ל: הקהילות והארגונים היהודיים בכל העולם הצטרפו למעצמות הברית במאבקן בגרמניה. וכאן נשמע אז צליל אחר, צליל שנשמע אז צורם ובלתי מובן. היה זה צליל קולו של יאיר, שדרש להתנות את העזרה לבריטניה במסירת השליטה על ארץ ישראל לעם השב למולדתו.

ההבדל בין צורר לאויב

מתוך אינטואיציה לשונית חריפה קבע אז כי "היטלר הוא הצורר, אך בריטניה היא האויב", ואין עם מצטרף לאויבו ללא תנאים. מפקדת האצ"ל התנגדה לגישתו, ובהיותו נאמן לעצמו ולדעותיו - פרש. כך נוסד הלח"י, אותו ארגון של "מוכי שגעון המלכות, לוחמי החירות במולדת", כפי שהגדירם יאיר בשירתו.

במבט מרוחק קשה להבין כיצד קמה מחתרת בתנאים כאלה, וקשה שבעתיים להבין כיצד יכול היה היישוב היהודי בשנות השלושים לרדוף את בחירי בניו. נדמה היה אז לכול, שבריטניה היא אותה בריטניה נאורה של הצהרת בלפור, וכי תעודד הקמת יישוב יהודי עצמאי בארץ ישראל. טובים ורבים מבנינו נפלו בקרבות בצפון אפריקה ובאירופה, במלחמה למען הבריטים; וזאת בה בשעה שבריטניה ה"נאורה" סגרה את שערי הארץ בפני פליטי הקהילות האשכנזיות והספרדיות שחרבו בשואה.

לא מעטים הם המטילים דופי בכוונותיו של יאיר, אלו משוכנעים באמת ובתמים שיאיר היה "פשיסט". כראייה חותכת לכך הם מביאים את קשריו של יאיר עם גרמניה הנאצית. מחריד להיווכח עד כמה הצליחו שונאיו ומשטיניו של יאיר במלאכת הסילוף של העובדות ההיסטוריות. לאמיתו של דבר, היה יאיר בין היחידים שחשבו על הצלת יהודי אירופה מן ההשמדה. מגעיו עם הגרמנים נעשו מתוך שאיפה כנה ותמימה זו. כך למשל, כשפורסמה התוכנית הגרמנית לרכז את יהודי אירופה באי מדגסקר, התבטא יאיר כך: "מובן שתוכנית זו מסוכנת, מפני שהיא מכוונת לארץ שאיננה מולדתנו, שאין לנו קשר עמה. אולם הרעיון של ריכוז טריטוריאלי של היהודים - הוא חיובי כשלעצמו ורצוי אף בעינינו. מה שצריך לעשות הוא לשכנע את הגרמנים שריכוז טריטוריאלי ייעשה לא במדגסקר, אלא בארץ ישראל, ושהוא ייעשה לא על ידיהם, לאחר שיכבשו את האי האפריקני, אלא על ידינו - ומיד".

צביעות היא לטעון, שמגע עם הגרמנים באותם הימים, כמוהו כברית עם השטן. בצדק טען יאיר, כי גם הרצל נפגש עם פלאוה "שר הפוגרומים" הרוסי, וחיים ויצמן נפגש עם מוסוליני. כיום ידוע כי ויצמן הגיע להסכם עם מוסוליני, שתמורת עזרה איטלקית בעליית יהודי איטליה לארץ ישראל, יסייע ויצמן לאיטליה לפתח תעשיה כימית. ידוע גם כי ארלוזורוב ניהל מו"מ עם היטלר, בעניין ה"טרנספר" - העברת רכושם של יהודי גרמניה. על-רקע זה, אין לראות את פעולותיו של יאיר כפעולות חסרות סיכוי.

זאת ועוד: בעקבות משפט קסטנר, התבררו לנו מגעיו של יואל ברנד עם גרמניה, ומסתבר שהצלת יהודים הייתה אפשרית: ידועה כיום ההצעה הגרמנית להחליף מיליון יהודים באלף משאיות, ומפורסמת לשמצה תגובתו המרושעת של לורד מוין "מה אעשה במיליון יהודים?"

היום, ממרחק זמן, קשה לראות את הדברים מזווית הראייה של אותם ימים. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. ברור שהצעד של יאיר היה מעורר מחלוקת, ואינני בא לבטל זאת. אך צריך לזכור שהאמת כאן אינה חד-משמעית, כי מדובר כאן בשאלה ערכית ולא בעובדות חד-משמעיות.

חיילי הלח"י המשיכו בפעולותיהם נגד הבריטים, והמצור נגד יאיר ואנשיו הלך והתחזק. הן "ההגנה" והן הצה"ר הציעו לו מקלט. אך יאיר ידע היטב שמקלט פירושו פירוק הלח"י והפסקת המאבק בבריטים, ולכן סירב. במכתבו האחרון כתב: "הודה לו (למציע) בשמי. תשובתי היא כמובן שלילית. אני לא מאלה המסגירים את עצמם מרצון בידי המשטרה או עושי רצונה ומשרתיה משמאל ומימין...".

הוא ידע שהוא מקריב את חייו ואת אושרו המשפחתי, שהרי אשתו רוני הייתה אז בהריון, וילדה לאחר הרצחו את יאיר שטרן הבן, שהיה לימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.

הסוף ידוע: המשטרה הבריטית הגיעה למקום מחבואו ברחוב מזרחי ב' (כיום- רחוב אברהם שטרן), והוא נורה למוות על-ידי הקצין מורטון, בכ"ה בשבט תש"ב (1942). בשירו כתב "משורה משחרר רק המוות", וזה היה לנבואה שהגשימה את עצמה. היום עומד באותו מקום שבו נורה יאיר מוזיאון הלח"י.

כשאני מרים עיניי מתמונת גוויתו המנוקבת, כשאני מנסה להשקיף על הדברים ממבט מרוחק, אני משתכנע שהייתה ביאיר שלהבת נבואית, מורשת מקדמת דנא: חסר פשרות, איש קצוות, נאמן לדרכו עד תום. שמונה שנים טרם הירצחו כתב: אני יודע יום יבוא או ערב / אפול בדד, גוסס בשדה קרב. / וסביבי תרבצנה חייתו טרף: / הישימון, המוות השרב". ולבו לא צר על גורלו האכזר: "אך מה ימתק בשדה הקרב המוות / מה יערב שרב לי בישימון / כשעיניי תוהות בתהום צלמוות / תראינה משואות הנצחון".

הגדול בימים

הבריטים ראו במותו את סופה של "כנופיית שטרן", וביישוב היהודי שמחו רבים לאידם של "הפורשים". חודש לאחר מכן הטביעו הבריטים את האנייה "סטרומה", על הפליטים היהודים שבה, גברים נשים וטף. היה זה חץ מורעל לדמו של היישוב היהודי, שעדיין האמין ב"הגינות הבריטית". אנשי "ההגנה" התפכחו, אמנם, לאחר שנתיים והצטרפו אף הם למאבק בבריטים, אך גם כשמחו נגד מדיניות השערים הנעולים של בריטניה, נקטו בדרך עקרה של אספות-עם מילוליות וימי צום. עוד שנה חלפה, ורק בשנת תש"ה (1945), הצטרפה ההגנה ל"תנועת המרי", התלכדות שלושת הארגונים נגד הבריטים.

דרכו של יאיר הוכחה לבסוף כדרך הנכונה. הפחד עבר למחנה האויב (קרי: הבריטים). אין להבין את הודעת הפינוי מן הארץ ללא פעולות האצ"ל והלח"י, אשר המאיסו על הבריטים את השהות כאן. כך נסללה הדרך לעצמאות ישראל, היום אליו ייחל יאיר: "הוא יבוא, בוא יבוא הגדול בימים / הפורק את העול והגואל. / הזוקף כפופים ומתיר אסורים, / יום חירות במלכות ישראל".

אפילוג אישי

אני מרגיש מחויבות לתת אפילוג אישי שלא יכולתי לכלול אותו בתוך המאמר שכתבתי. כשנולד בני הבכור קראנו לו יהלאור - יאיר, ומשמעות השם היא: יהל אורו של יאיר שטרן הי"ד. קראנו לו בשם זה כדי לאזכר את טבח הספורטאים באולימפיאדה של מינכן ולהציב יד לאברהם יאיר שטרן הי"ד.

הייתה אז התבטאות של אבא אבן שהיה אז שר החוץ, שישראל לא תפעל נגד הטרור הערבי בחו"ל. קראתי אז לבננו הבכור בשם יהלאור יאיר, כדי לבטא דעה ברור של התחברות למורשת הלח"י כלפי הטרור הערבי הפוגע בנו. כדי לבטא את הסמליות שבשמו של הבן, הזמנתי את יאיר שטרן הבן, שהיה אז כתב מעריב (ולימים היה למנהל הטלוויזיה הישראלית) שיברך על הגפן במקומי בטקס פדיון הבן. ככהן לפדיון הזמנתי את אהרון כהן האח של גאולה כהן, חברת הלח"י. מובן שהוזמנו אז נציגים מן המשפחה הלוחמת. יאיר שטרן הגיע אז לפדיון הבן עם בנו שי, והוא סיפר אז לכולנו שבנו הבכור שי מבטא בשמו גם כן את יאיר שטרן האב. שי משמעו בראשי תיבות (ש"י): שטרן יאיר. נראה לי שיאיר היה גם משורר דגול, ועל כך לא יכולתי להרחיב במאמר זה.