הפיגוע בדימונה: התנהלות ההסברה

פיגוע ההתאבדות בדימונה החזיר אותנו למציאות הטרור שרצינו לשכוח. ידענו שהיא עדיין כאן, אבל ככל שהיא ב"שקט", כך אנו מדחיקים. הפעם התעוררנו במכה אחת, ונזכרנו כי מעבר לקסאמים, מערך המתנדבים לפיגועי ההתאבדות - גדול יותר ממערך הנשק החם. הם רק זקוקים להזדמנות, והם כבר יגיעו.

הפיגוע המחריד, מאפשר לנו, פעם נוספת, להציץ במבט חטוף לאופן התנהלותה של ההסברה הישראלית. במשך שנים, הפקירה מדינת ישראל את זירת ההסברה, התעלמה מהנשק המודרני החדש שמתווה התקשורת, והפריחה לאוויר סיסמאות ריקות מתוכן, על "בקרה והיערכות מחודשת". אז הנה לכם, דוגמה נוספת לכישלון ההסברה של ישראל.

בעקבות הפיגוע האחרון, פרסם אתר משרד החוץ (בשפה האנגלית) כתבה אינפורמטיבית המתארת את התרחשות האירועים. עיון במסמך, מעלה סדרת כשלים תפיסתיים ביחס לעבודת ההסברה:

1. בכתבה ישנה תמונה אחת, אחת בלבד, והיא של פלשתיני צעיר מחלק ממתקים ברחובות עזה. גם אם רצינו להעביר את המסר כי הפלשתינים "חוגגים" את הפיגוע, ראוי כי נשאל: איפה בדיוק התמונות "הקשות" יותר? עם אילו תמונות סבורים באגף ההסברה של משרד החוץ, כי ניתן להטמיע את מסר האסון - ברמה אנושית? איפה התמונה המתארת את "הסבל הישראלי", את הפגיעות הקשות? ומה באשר לסיפורים האישיים? לפנים הבוכות?

2. ואם לא די בכך, התמונה שפורסמה באתר משרד החוץ, שייכת לסוכנות הידיעות הבריטית, "רויטרס". במילים אחרות: גם אם גוף הסברה (כלשהו) בתפוצות, ירצה לעשות בה שימוש, הוא ייאלץ לרכוש אותה, ולשלם מעל לחמישים דולר לתמונה. אם באשמת משרד החוץ, ואם לאו, המסקנה ברורה: מדינת ישראל, כך נראה, אינה מספקת 'כלי נשק' למסבירן המתחיל.

3. הכתבה של משרד החוץ מציינת כי "שני מחבלים פוצצו עצמם בדימונה", והיא שוכחת לציין אלו ארגונים נטלו אחריות לאירוע. האם אין חשיבות הסברתית לכך שגדודי חללי אל-אקצה מתהדרים בכך?

4. גם אתר דובר צה"ל דיווח על האירוע, ופרסם בעמודו הראשי כתבה אינפורמטיבית שנלקחה מגלי צה"ל. אלא שגם כאן, מדובר היה בכתבה עיתונאית - ולא דוברותית. חסרים היו הנתונים העובדתיים, אך בעיקר: המסרים התקשורתיים. מה בדיוק המסר הצבאי שרוצה לומר דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, לציבור בתפוצות ולאנשי התקשורת בעולם? אם כן, מה יש לצה"ל לומר בעניין הפיגוע עצמו? איפה בדיוק "ההסברה"?

5. גם כאן, נדגיש, לא ציין אתר צה"ל (באנגלית) אלו ארגונים נטלו אחריות לפיגוע.

6. אין הסברה אקטיבית: עיון בסיקור האירוע על-ידי התקשורת הזרה, מעלה אפוא את הכישלון האמיתי באי העברת המסר הישראלי: רבים מהעיתונאים הזרים, רואים את התקופה האחרונה כתקופה של "שקט יחסי", ביחס ליוזמות פיגועי ההתאבדות. אלא שכאן, מקומה של ההסברה הישראלית לפרסם נתונים ולהטמיע את המסר, כי בשנה שעברה ידענו פיגוע התאבדות אחד בלבד, וכך גם השנה (עד כה) - משום עבודתם המאומצת של כלל ארגוני הביטחון הישראלים, בראשם השב"כ וצה"ל.

כאן נדרש היה צה"ל לפרסם נתונים אודות סיכולי הפיגועים שהיו בחודשים האחרונים, ולהוכיח כי המוטיבציה והרצון - עדיין מבעבעים בלב ארגוני הטרור. בכך, לדעתי, הוא היה מצליח להעביר את המסר כי "הרגיעה היחסית", היא אך מתחת לפני השטח. ואכן: ארגוני הטרור מנסים יום ולילה לפעול על-מנת לגייס ולהוציא אל הפועל פיגועי התאבדות. למעשה, הם עצמם מצהירים על כך באתריהם הרשמיים.

הנה כי כן, האירוע הטראגי בדימונה מחזיר אותנו למציאות של כמעט חילדון ממשי בתחום ההסברה. אנו מתריעים פעמים רבות, ונמשיך להתריע, משום שההסברה היא הנשק המודרני של מדינת ישראל, ולצערנו, המסר טרם הופנם.

לבני, עכשיו מתעוררים?

באיגרת מיוחדת, שנשלחה אתמול (ג', 05.02.2008) מטעם שרת החוץ, ציפי לבני, לעובדי המשרד ונציגויותיו בעולם, נכתב כי בכוונתו של המשרד, "למנות צוותים מיוחדים אשר יעסקו בהיערכות משרד החוץ למצבי חירום עתידיים בכלל ההבטים השונים, ובהם ההסברה". לאור הדברים, קשה שלא לתהות בקול: גבירתי שרת החוץ, האם רק עכשיו, שנת 2008, שנים ארוכות לאחר תחילתה של האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, נזכרה מדינת ישראל כי נדרשים "צוותי הסברה מיוחדים"? איפה בדיוק הייתם עד כה? ומה בדיוק עשיתם, אי שם במשרד שבירושלים?

מבקר המדינה חזר והתריע עוד בשנת 2002 על הצורך להקים מערך הסברה לאומי, אשר יאגד תחת קורת גג אחת את מכלול זרועות ההסברה במדינת ישראל, ויתווה מדיניות אחידה להתנהלות תקשורתית. שש שנים עברו מאז, מחדלי מלחמת לבנון השנייה מעלים תמונה דומה, ועדיין - אין הסברה בישראל.