לכו לעזה

חבל שתושבי שדרות ורוב תושבי המדינה איתם לא מפיקים את הלקח של מלחמת לבנון השנייה. הלקח שגם ועדת וינוגרד נמנעה ממנו הוא שהעקרון הצה"לי המשומש שמה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח, פשוט לא עובד, בדרך כלל. לא רק שהוא לא עובד, אלא הוא ממש מזיק ומסוכן.

תובנה זו הייתה צריכה בעצם להיצרב בתודעה של הישראלים וגם של הפלשתינים. הכמיהה להיסחף לשיטות של זבנג וגמרנו, של רגשות נקם פרמיטיביים, של שאיפה למחוק ולהשמיד את האויב, פשוט רק גורמות סבל ונזק.

מתוך המקלט בעכו אמר מישהו לחיים יבין בזמן מלחמת לבנון השנייה שהמצב הוא בלתי נסבל, שהוא צריך להיפסק. יבין שאל: האם לדעתך אנחנו צריכים להפסיק את ההתקפות על לבנון? לא, אמר האיש, ממש לא. צריך לכתוש ולמחוק את החיזבאללה.

בתוך אותה סתירה נמצאים עכשיו גם תושבי שדרות התובעים כתישה וטחינה עד דק ומתעלמים מהעובדה הבסיסית שהיהודים והפלשתינים מערבית לירדן הם כמו תאומי סיאם שאי אפשר להפריד ביניהם. נגזר עליהם לחיות או למות ביחד. אם זה מוצא חן בעיניהם או לא. כל התלהמות משני הצדדים לא תוכל לטשטש עובדה זו, אלא רק להוביל לאסון גדול.

המחשבה שיש מוצא כוחני למבוי הסתום יחד עם אטימות הלב לסבל של האחר המלווה בשמחה לאיד כאשר האויב סובל, הן חלק ממתכון בטוח להתאבדות קולקטיבית.

האמונה שסגירת תושבי עזה בגטו תביא שלום היא אשליה, באותה מידה כמו שהתקווה שמצור יביא את הפלשתינים להכרה שהדרך הכוחנית מזיקה, הסתברה כמוטעית. ממש כמו שהקאסמים לא הביאו את רוב תושבי שדרות לתבוע מממשלת ישראל לחפש פתרון בדרכי שלום.

פוליטיקה היא עסק יותר רציני מכדי להשאירו בידי פוליטיקאים וגנרלים. פעולות המחאה צריכות להתמקד על חיפוש שלום ולא על חירחור מלחמה. תושבי שדרות חייבים במקום להפגין למען מלחמה להפגין למען השלום, למשל לצאת להפגנה משותפת המונית עם פלשתינים משני צידי מחסום ארז תחת הסיסמא: "אלימים, כוחנים, מושחתים נמאסתם".

כמו שהמונים פלשתינים צעדו על החומה ברפיח יש לצעוד על החומות בגבול ישראל-עזה. כמו בצבא שלום של יהושע הבא להפיל חומות יריחו. לא כדי לכבוש את הארץ אלא באמת לשחררה.