גלריית התימהונים של המדינה

באוצר זיכרונותיה של המדינה, בפרוס שנתה ה-60, שמור, בין היתר, מקום של כבוד לגלריית הטיפוסים התימהונים שלה. תרומתם לעיצוב-פניה - ככל שזה יישמע מוזר - איננה בטלה בשישים, הגם שלא זכו לקבל את פרס ישראל על מעלליהם.

שולמן ישלם

ראשון בין כולם הוא, מן הסתם, מי שזכה לכינוי "שולמן ישלם" - בריון תל אביבי שהטיל את חיתתו על רבים וטובים. שולמן, עב הבשר, נהג לפקוד מדי יום ביומו אחת ממסעדותיה של תל אביב, שאף כי הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו - לא היסס להזמין ארוחה כיד המלך. אבל, כשהגיע הרגע לשלם עבור הארוחה התחמק שולמן מן המטלה באלגנטיות רבה, תוך שהוא מפטיר לעבר המלצר: "לא לדאוג. שולמן ישלם". פניו מזרות האימה, שאמרו את הכל, סייעו לו בהתחמקותו, ושום מלצר, או בעל-מסעדה, אפילו לא המשטרה, לא ההינו לתבוע ממנו את חובו. לימים הפכה האימרה "שולמן ישלם" למטבע-לשון, שהשם הנרדף לה היה, לא פחות ולא יותר מאשר -"על חשבון הברון".

ציפור הטרף

מהר מאוד נמצא לשולמן גם חקיין. היה זה עובדיה המשוגע, אף הוא בריון תל אביבי, שנהג, במשך שנים, לפקוד מסעדות ובתי-קפה בעיר, כשהוא ניגש ישר לעניינים. עוד מאן דהוא סועד את ליבו או גומא מן הכוס, וכבר עט עובדיה, בציפור-טרף, על צלחתו וכוסו, ובלא רשות גומא מן המשקה, ושולף, כהרף-עין מן הצלחת פרוסת בשר או דג לתוך קופסה שבה הצטייד מראש, להשתאותו הרבה של הסועד המופתע. הצרה הייתה שעובדיה, המהיר כחץ מקשת, נעלם בג'ק רובינזון, כשאיש אינו מצליח להתחקות אחר עקבותיו.

לובקה לובקה

לוריאציה של שולמן ועובדיה נחשב "לובקה" - דמות-אימים ירושלמית, שנהג לקבץ נדבות בצורה אלימה. "לובקה", עולה עב-בשר מרומניה, הסתובב בחוצות העיר כשפלג גופו העליון ערום, שוטט מבית לבית, כשהוא מקיש, בקול מחריש-אוזניים, בקופסת המעות שלו על הדלתות, כשהוא צורח, בגרון ניחר: "לובקה, לובקה" - קריאת-עגה ברומנית לנדבה. צרחות האימים לא רק שהחרידו את ילדי הבית משלוותם - הם גם ענו על מבוקשו של "לובקה": דיירי הבית הסקרנים, שביקשו לברר במה מדובר, מיהרו, לצורך כך, לפתוח את דלתותיהם לרווחה. או אז מיהר "לובקה" לנצל את ההזדמנות ולהושיט לעברם את קופסת הפח הגדולה שלו. למי שניסה להשיב את פניו ריקם כבר הכין "לובקה", מבעוד מועד, רפואה למכה: ברגלו השרירית והעבה הוא מיהר לחסום את דלת הבית, לבל תינעל חלילה, ולא היה מרפה ממנה עד שלא בא על מבוקשו.

רייזלה ופייפלה

זוג הקבצנים הירושלמים הבאים בימים, רייזלה ופייפלה, נהגו לשבת, בצוותא, בפתח התחנה המרכזית של "אגד". מי שתרם להם פחות מ-5 שקלים זכה, במקרה הטוב, למטר של גידופים, ובמקרה הרע ליריקה בפרצוף. ה"תקל" הגדול ביותר עם צמד החמד היה מנת-חלקו של תייר הדור בלבוש, מגרמניה, שטרח לשלשל לקופת הצדקה שלהם שטר בן 10 אירו. אלא שרייזלה ופייפלה לא נראו שבעי-נחת מן התרומה הנדיבה של התייר המופתע, ומהר מאוד הם הפטירו לעברו צרור של קללות עסיסיות, מלוות בצרחה: "זהו היטלר בכבודו ובעצמו!"

קשר לאחד

והיתה הדמות הירושלמית המיתולוגית, "קשר לאחד". האישה הצנומה, ששוטטה ברחובות הבירה, כשהיא מזמזמת בלחש ונוהגת לפזם שירים, ידעה גם לנאום נאומים חוצבי-להבות, שהפזמון החוזר שלהם היה שיש לה "קשר לאחד" - משמע שהיא מחוברת ישירות לבורא עולם. המדובר היה באשה משכילה, אחותו של פרופסור ידוע באוניברסיטה העברית, שהטביעה את חותמה על רבים מילדי ירושלים, ועד היום ישנם כאלה היודעים לצטט בעל-פה את שיריה ומשליה השנונים.

פאצ'ה פאצ'ה

והייתה "פאצ'ה פאצ'ה", ישישה מהודרת, שהתגוררה ליד ביתו של ירון לונדון, בשדרות מוצקין בתל אביב. פאצ'ה פאצ'ה זכתה לכינוי החיבה הרומני בזכות ארץ-מוצאה. היא נהגה לשוטט ברחובותיה של צפון תל אביב כדי להפגין ברבים את פרוותיה היקרות. מדי יום היתה עוטה פרווה שונה מזו של יום האתמול, כשבידיה מקל-סבא מהודר. הילדים עטו עליה כציפור-טרף, לנוכח התנהלותה הכבדה כדב, והקניטו אותה. אבל לא אשה כפאצ'ה פאצ'ה תחריש. היא הניפה אל מול הילדים את נשקה - מקל הסבא שלה - ואלה מיהרו להימלט על נפשם. רק אז הייתה לפאצ'ה פאצ'ה המנוחה והנחלה.

אראק

סוגר את רשימת התמהונים שלנו הקבצן התל אביבי, שזכה לכינוי "אראק". האיש, צנום הגוף ועטור הזקן, נהג לשבת על מדרכותיה של דרום תל אביב, כשסביבו קופסת-צדקה ושלל בקבוקי אראק ריקים, בעוד ממנו נודף ריח חריף של המשקה המשכר. הילדים שהתגרו בו והתנכלו לו בקריאות "אראק, אראק", באו מהר מאוד על עונשם. "אראק" היה רודף אחריהם עד חורמה ומפליא בהם את מכותיו.

בשנים האחרונות נעלמה, אומנם, מנוף ארצנו גלריית התימהונים הזו, אבל דמויותיהם מוסיפות להיות חקוקות בזיכרונם של כל מי ששהו, כמונו, במחיצתם. יהי זיכרם חקוק עימנו בשנתה השישים של המדינה.