לאן נעלם תהליך אנאפוליס?

האירועים בשבועות האחרונים במזרח התיכון כמו ההתנקשות בעימאד מוערנייה, פריצת הגבול בין רצועת עזה ורפיח והדוח הסופי של ועדת וינוגרד בנושא מלחמת לבנון השנייה השכיחו בקרב רבים מאיתנו את העובדה כי בחדרי חדרים, הרחק מעין המצלמות, ממשיכים ישראל והפלשתינים את תהליך אנאפוליס. האם אנו סתם אדישים? האם בגלל שאף אחד לא מאמין שייצא מזה משהו אין עניין בתהליך המתקיים נגד עינינו? ייתכן.

בכל זאת כדאי שנשים לב למאמצים של שני הצדדים להגיע להסכם. ראש הממשלה אהוד אולמרט הודיע השבוע כי סיכם עם הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס על דחיית נושא ירושלים לסוף הדיונים וכי מטרתו להגיע במהלך שנת 2008 להבנות עם הפלשתינים בנושא העקרונות הראשיים של הקמת מדינה פלשתינית עצמאית.

מלחמה פתוחה

אולמרט מעוניין מאוד בטיוטת הסכם כזו שיכולה להוות עבורו בעתיד פלטפורמה טובה שעליה ניתן לרוץ בבחירות לכנסת. גם הנשיא מחמוד עבאס זקוק מאוד להישג מדיני נכבד לאחר שהפסיד את רצועת עזה לתנועת החמאס. אם שני הצדדים רוצים בהסכם אז אולי רצוי להיות אופטימיים? תמיד אפשר אבל צריכים להיות גם ריאליים.

מנהיג החיזבאללה, השיח' חסן נסראללה, הכריז השבוע על "מלחמה פתוחה" עם ישראל בעקבות חיסולו של עימאד מורנייה. חסן נסראללה ומפקד משמרות המהפיכה האירניים מחמד עלי ג'עפרי מאיימים בהשמדת ישראל וצריכים להתייחס ברצינות לאיומיהם.

איש אינו יודע אם עד סוף שנת 2008 תהיה התקדמות במשא-ומתן עם הפלשתינים על הסדר הקבע במסגרת תהליך אנאפוליס או שהמזרח התיכון שוב ידרדר לתהליך של עימות צבאי בין ישראל לשכנותיה.

אירן העומדת בראש "ציר הרשע" נחושה לטרפד באמצעות שליחיה החזיבאללה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי כל התקדמות מדינית. בינתיים רומז השיח' נסראללה כי המלחמה עם ישראל לא תהיה בדרום לבנון אלא במקומות אחרים כמו למשל בחו"ל, אולם ברור כי החיזבאללה מתכנן תגובה כואבת ביותר לישראל על רצח מורנייה שתאלץ אותה להגיב בחריפות.

במקביל ממשיך ארגון החמאס להתגרות בישראל על-פי ההוראות שהוא מקבל מאירן ולירות רקטות קסאם לעבר ישובי עוטף עזה. נוצר הרושם שאירן עושה את הכל להביא להתחממות הגזרה באמצעות הסלמה מילולית שמלווה גם בהסלמה הדרגתית של מעשי הטרור. האם באווירה הזו ניתן להתקדם בתהליך אנאפוליס? בהחלט שלא.

רבים מהמתונים במזרח התיכון חוששים מהמגמה האירנית להסלים את האירועים, בראשם הנשיא מובארק שחושש שאירן גם מתסיסה את תנועת "האחים המוסלמים" בארצו, המלך הירדני עבדאללה, הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס וראש ממשלת לבנון פואד סניורה. הם חוששים שההתלקחות בין ישראל לחיזבאללה או בין ישראל לארגוני הטרור ברצועת עזה תערער את היציבות היחסית של משטריהם. המצב בלבנון רעוע סביב שאלת בחירת הנשיא, במצרים מנסה תנועת "האחים המוסלמים" להשפיע על הבחירות המונציפליות ואילו החמאס מנסה לנטרל את הרשות הפלשתינית מכוחה בגדה המערבית.

מול כוחות הרשע האלה ניצבים ראש ממשלת ישראל, הנשיא הפלשתיני ונשיא ארצות הברית שמנסים להגיע להבנות על הסדר הקבע עם הפלשתינים.

אי אפשר לחזות מה יגיע קודם, פיגוע נקמה גדול על חיסולו של מורנייה או פעולה צבאית ישראלית רחבת היקף ברצועת עזה? אולי שתיהן ביחד?

ישראל והרשות הפלשתינית יכולות לנסות ולהאיץ את המשא-ומתן על הסדר הקבע, אבל אז ימצא ראש הממשלה אולמרט את הקואליציה שלו מפורקת. תנועת שס נחושה לפרוש ברגע שיתחילו הדיונים בנושא עתיד ירושלים.

לאט לאט ובאין משים נשחקים ההישגים של מפגש אנאפוליס שהיו לפני ארבעה חודשים. תשומת הלב העולמית עברה מאנפוליס וועידת פאריס אל אירועי האלימות בלבנון ובשטחים. בשיחות אין התקדמות של ממש וברור כעת שסוריה ואירן לא יאפשרו לפלשתינים להשיג שום התקדמות ממשית לשלום עם ישראל.

הזמן אוזל

אחת המגרעות הבולטות של תהליך אנאפוליס היא שהוא מוגבל בזמן. שני הצדדים נדרשים להשיג התקדמות לפני שהנשיא בוש יעזוב את הבית הלבן בינואר 2009. המירוץ המטורף נגד השעון כשבעורף הצדדים נושפים אירן ובני בריתה הטרוריסטיים הוא מתיש. "המלחמה הפתוחה" היא בעצם בין המתונים לקיצוניים, בין אולמרט ועבאס לבין אחמדינג'אד, נצראללה, ח'אלד משעל ועבדאללה רמדאן שלח. המלחמה הזו כבר החלה מזמן.

מהם הסיכויים שתהליך אנאפוליס יצליח? עד כה היינו בטוחים שהמחלוקות העמוקות בין שני הצדדים והוואקום המנהיגותי הם שיעמדו להם לרועץ, עכשיו יש להוסיף צרות נוספות, את איומי אירן, החיזבאללה, החמאס והג'האד האיסלאמי. בשקלול הסופי לא תמצא שום אדם שיהיה מוכן להמר על כספו כי תהליך אנאפוליס יצליח.

הזמן הולך ואוזל והסכנות לתהליך הולכות וגוברות. אז מה יהיה? הרי הבטיחו לנו שזו היא ההזדמנות האחרונה לשלום עם הפלשתינים. התשובה היא ברורה, למרות ההודעות הסנסציוניות, כולם יאלצו להמתין לבחירתו של נשיא ארצות הברית החדש כדי שהוא יכריז על חידוש התהליך המדיני בין ישראל לפלשתינים, עולם כמנהגו נוהג, שום דבר לא השתנה וכנראה לא ישתנה, הבעיה הפלשתינית תישאר בלתי פתורה עוד שנים רבות.