ששון כהן נהרג באסון ורסאי. כחודש ימים לפני האסון, נטל המנוח, יחד עם רעייתו רבקה, הלוואה מבנק לאומי לצורך שיפוץ ביתם.
הבנקים כידוע, דורשים מהלווים שלהם, לבטח את חייהם בביטוח חיים. כך מובטח, כי הבנקים יקבלו בחזרה את כספם מפוליסות הביטוח שרכשו הלווים, אותם לווים שנפטרו בטרם סיימו לפרוע את מלוא ההלוואה.
אולם זו לא הסיבה היחידה וגם לא העיקרית לדרישת הבנקים כי הלווים יבטחו את חייהם. כספם של הבנקים ממילא מובטח במשכנתה ובערבים.
ביטוחי חיים, בעידן בו תוחלת החיים רק עולה, משלשלים לכיסן של חברות הביטוח רווחים אדירים.
מימים ימימה, זיהו הבנקים את הפוטנציאל העסקי הגלום באפשרות לחייב את הלווים לבטח את חייהם. אולם לבנקים אין רישיון לבטח. מי שאין לו רישיון לבטח, גם אינו רשאי להיות שותף לרווחים עם מי שיש לו רישיון מבטח. ללא רווח, אין לבנקים כל אינטרס עסקי לדרוש מהלווים לבטח את חייהם בחברות ביטוח על-מנת שרק אלה יעשו רווח.
הדרך להכשיר את השרץ נמצאה בדרכים שונות. בהקמת סוכנויות ביטוח בבעלות הבנקים, סוכנויות המאפשרות לבנקים ליהנות בעקיפין מעמלות. בעשיית ביטוח קבוצתי וברישום הבנק כבעל הפוליסה הקבוצתית, דבר שאפשר לבנקים לקבל "השתתפות ברווחים", אם כי יש למעלה מספק בחוקיות השתתפות שכזו. לא אלמן ישראל. בוודאי לא הבנקים וחברות הביטוח שלו.
המפרנס העיקרי
נחזור כעת למקרה הטראגי של משפחת כהן. מסיבות הנוגעות לפוליסות ביטוח קבוצתי, הבנקים אינם מתעסקים בביטוח חיי לווים מעל גיל 55. בנק לאומי, אם כן, ביטח את חיי רבקה כהן בפוליסה הקבוצתית שלו, משום שהיא הייתה מתחת לגיל 55. בעלה שהיה בן 57, לא בוטח.
לאחר מותו של המנוח, פנתה כהן לבית משפט השלום בירושלים. אנחנו הבנו מדברי הפקיד בבנק, כך העידה האלמנה בפני השופטת עירית כהן, כי בגלל גילו, אין כל אפשרות לבטח את בעלי בביטוח הבא להבטיח פירעון הלוואת משכנתה. אולם הוא לא אמר לנו שיש אפשרות לבטח את בעלי בביטוח משכנתה בחברת ביטוח אחרת. אם היינו יודעים שיש אפשרות לעשות ביטוח חיים למשכנתה שלא באמצעות הבנק, בחברת ביטוח אחרת, היינו מבטחים שם את בעלי. הרי הוא היה המפרנס העיקרי. בכל מקרה היה עדיף לבטח אותו ולא אותי. השופטת כהן האמינה לעדותה של כהן.
אכן, קובעת השופטת, לא הובהר לאלמנה ולמנוח בעת החתימה על המסמכים כי המנוח יכול לנסות לערוך ביטוח חיים בחברה פרטית. עדות האלמנה מתיישבת גם עם נוסח המסמכים שערך הבנק ושעליהם הוחתמו בני הזוג.
למרות זאת, הגיעה השופטת למסקנה כי אין לבנק כל אחריות על המצג המטעה שיצרו פקידיו כלפי האלמנה.
אכן, מבהירה השופטת, מערכת היחסים שבין לקוח לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית. ברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב. הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה.
אולם, מקשה השופטת, האם כל אלה מצדיקים להטיל על הבנק גם חובה ליידע את הלווה על האפשרות לערוך ביטוח חיים במקום אחר, כאשר הבנק אינו מעוניין לעשות את הביטוח באמצעותו?
הוראות המפקח על הבנקים
השופטת אינה לומדת על חובה כזו בהוראות המפקח על הבנקים. המפקח התיר לבנקים לדרוש מהלווים לעשות באמצעותם ביטוחי חיים. המפקח גם מחייב את הבנקים להודיע ללווים כי הם רשאים לבצע את הביטוחים במישרין עם חברת ביטוח שלא באמצעות הבנק. אולם, מדגישה השופטת, עריכת ביטוח החיים היא זכות המוקנית לבנק ולא חובה המוטלת עליו. מטרת הביטוח היא להבטיח אך ורק את הבנק, שתוחזר לו ההלוואה. מאחר ומדובר ברשות ולא בחובה, אין בסיס לטענת כהן כי בנק לאומי הפר את הוראות המפקח.
ביטוח חיים, מוסיפה השופטת, איננו ערך בפני עצמו. מדובר באמצעי לפירעון ההלוואה במקרה של פטירת הלווה. מדובר בעניין פרטי של הלווה אשר אינו קשור ליחסיו עם הבנק. אם תוטל חובה בעניין ביטוח חיים, הרי את אותה חובה ניתן יהיה להטיל גם ביחס לביטוחים נוספים עליהם ניתן להמליץ, כמו ביטוח אובדן כושר עבודה, ביטוח סיעוד וכד', אשר כולם יכולים להשפיע על יכולת ההחזר של הלווים. ואם תוטל חובה על הלוואה המובטחת במשכנתא, לא תהיה סיבה שלא להטילה על כל הלוואה שהיא.
"מקובלת עליי בעניין זה טענת הבנק, לפיה החלת חובת הגילוי על הבנק בנושא ביטוח החיים תהפוך את הבנק... למעין יועץ כלכלי של לוויו בעניינים שונים פריפריאלים להלוואה. עריכת ביטוח חיים להבטחת פירעון ההלוואה במקרה של פטירת אחד הלווים הנה עצה ראויה ואולי אף טובה. כפי שעולה מהעדויות, הבנק אף פועל ליידע לווים על אפשרות זו, גם מקום בו אין הלווים חייבים לערוך ביטוח חיים, אלא שלטעמי לא ניתן לקבוע כי מוטלת על הבנק חובה ליידע לווים על אפשרות זו".
התביעה נדחתה
בסופו של דיון, דחתה השופטת עירית כהן את תביעתה של רבקה כהן. בשולי הדברים אנו מבקשים להעיר כי פסק הדין יצא מנקודת הנחה מוטעית, שעשיית ביטוח חיים היא, כלשון השופטת, "עניין פרטי של הלווה אשר אינו קשור ליחסיו עם הבנק".
בפועל הבנקים עוסקים בעשיית ביטוחים. הם גורפים, אכן בדרכים מפותלות ועקיפות, רווחים נאים מהפרמיות. אין מדובר בעניין שאינו קשור ליחסי הלווה עם הבנק. אם אכן, כפי שהשופטת קבעה, הבנק יצר מצג כלפי האלמנה, לפיו לא ניתן לרכוש לבעלה את הביטוח במקום אחר, מדוע לא תוטל על הבנק אחריות? הרי מצג שכזה נוצר מכוח עיסוקו של הבנק בביטוחים.
לו סוכן ביטוח היה נותן לזוג לווים להבין כי ניתן לבטח רק את האישה הצעירה ולא את בעלה המבוגר יותר, האם לא הייתה מוטלת על אותו סוכן אחריות? מדוע לא תוטל אחריות שכזו על הבנק? רק משום שהוא עוסק בביטוחים בדרך לא דרך?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
