קטסטרופה ידועה מראש

במהלך השבוע האחרון היינו עדים לשבירת כל נורמה בהתנהלות בית המשפט העליון. הנשיאה ביניש האשימה בנאום כתוב בבית הנשיא את השר פרידמן בהסתה נגד מערכת המשפט, בדומה להסתה שקדמה לרצח רבין (לא פחות!).

למחרת, השופט אדמונד לוי בדעת מיעוט בפרשת קצב, בחר להתקיף את המערכת הפוליטית במילים קשות ביותר, תוך שהוא תוקף את השר רמון על טענותיו כי "נתפר" לו תיק ועל חזרתו לחיים הציבוריים, תוך השתלחות בשר פרידמן בהתייחסות פרטנית לרפורמות שהוא יוזם ("איכה היתה לזונה קריה נאמנה").

דומה כי מורשתו האקטיביסטית של הנשיא ברק הולידה פרי באושים, אשר הגיע לשיאים שלא נולדו כמותם וזאת דווקא תחת כהונתה של מי, אשר רבים קיוו כי תדע להחזיר את המערכת לקו פרקטי מעשי וחסר להט משיחי.

אזהרות ונבואות זעם של רבים וטובים נפלו על אוזניים ערלות. כך הנשיא (בדימ.) לנדוי, בראיון לעיתונאי ארי שביט בהארץ מספטמבר 2000:

- "האם הבעיה היא שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים?"

- "אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו".

- "האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו?"

- " לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסויימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל".

- "האם ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה עומד?"

- "כן. כוח שלטוני. וזה בעיני לא נכון. זה מוליך למבוי סתום. כי בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט".


כך פרופ' רות גביזון, גם כן ב'הארץ', אוקטובר 1999: "אני גם לא חושבת שתפקיד בית המשפט להיות הסמכות המוסרית העליונה בחברה. לא לשם כך הוא מונה וגם לא ברור שיש לו המיומנות לכך. השופטים בישראל אינם נבחרים על סמך האינטגריטי שלהם או הקוד האתי שלהם או מידת המנהיגות החברתית שהם מגלים. הם נבחרים על סמך יכולתם המקצועית כמשפטנים. אין שום דבר בהכשרה שלהם שמקנה להם את הזכות, הסמכות או היכולת להיות קובעי הלכות מוסר. להיות מורי הדור".

יש ציניות בלתי מבוטלת בשימוש שנעשה בזכרו של יצחק המנוח, בשים לב למאבקים הבלתי פוסקים שניהל נגד מערכת המשפט לאורך הקריירה שלו ובמרורים שהאכילה אותו מערכת המשפט בממשלת רבין השנייה, אז ניסה להשיג "רוב יהודי", כלשונו, להסכמים עם אויבינו.

אולם מעבר לכך, אין מדובר יותר בוויכוח על אקטיביזם שיפוטי, אלא מעין ניסיון של "פוטש" שיפוטי להשליט את העליון על המערכת הדמוקרטית הנבחרת, תוך חריגה מוחלטת מסמכות, בכל הכבוד.

חריגה רדיקאלית כזו ועוד בפסק דין מבלי שהצדדים כגון פרידמן או רמון היו צדדים לדיון, וניצול מערכת המשפט לניגוח פוליטי מעין זה, רק ממחישים את הצורך הדחוף ברפורמות פרידמן ואת הצורך החיוני להחזיר את בית המשפט העליון למודל של הנשיאים אגרנט, זוסמן, לנדוי וכאהן, ויפה שעה אחת קודם - לטובת מערכת המשפט ובעיקר לטובת עם ישראל.