השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן, י' אלון, קבעו ביום 25.2.08, כי עורך דין בישראל אמור ואמון להיות קצין בית המשפט, וחב הוא בחובת נאמנות מוקפדת ביותר ללקוחותיו.
המערער הינו עורך דין, אשר בתקופה הרלוונטית ייצג את חברת הביטוח, המשיבה, בהליכים משפטיים שונים. בחודש אוקטובר 1995 פרצה שריפה במפעל של חברת נ.ס.נ.ר יצור ושיווק בע"מ והאש כילתה את המפעל על תכולתו. נסנר היתה מבוטחת אצל המשיבה.
חקירותיה של המשיבה הביאוה למסקנה כי השריפה נגרמה כתוצאה של הצתה מכוונת, ועל כן דחתה את דרישתה של נסנר לתגמולי הביטוח. נסנר הגישה תביעה נגד המשיבה לתשלום מלוא תגמולי הביטוח. בתי המשפט השונים דחו את תביעתה. המשיבה יוצגה בהליכי התביעה בבית המשפט המחוזי ובהליכי הערעור בבית המשפט העליון על-ידי המערער. המערער פנה אל המשיבה בדרישה לתשלום יתרת שכר טירחתו (עבור הייצוג בבית המשפט המחוזי) בסכום כולל של 10,205,820 ש"ח. המשיבה דחתה דרישה זו וטענה כי שכר טירחתו הכולל יסתכם ב-275,000 דולר, סכום שכבר שולם לו במלואו.
בית המשפט בהחלטתו קבע, כי "סכום שיוחזר" - משמעו סכום ששולם על-ידי המשלם ולאחר מכן הוחזר לו. אומד דעת יילמד בראש וראש מכוונתם האמיתית של הצדדים המתקשרים, גם במנותק מלשון הכתוב, ממשמעותו ומתוכנו. תצהיריהם ועדויותיהם של המערער ושל כפתורי בדבר כוונותיהם הנסתרות בניסוח הסכם שכר הטרחה - מנוגדות בעליל לנוסחו של ההסכם, לכתבו וללשונו.
בית המשפט ציין, כי הדעת אינה נותנת כי חברת ביטוח תיתן תמריצים ובונוסים בסכומי עתק לעורך דינה גם במקרה בו תחוייב בדין בסכומים העולים פי שניים פי שלושה ופי ארבעה על סכום הסיכון המירבי שנחשפה לו מלכתחילה כפי שזה הוערך על-ידי אותו הפרקליט.
בית המשפט קבע, כי "סכום שנחסך" - משמע ההפרש שבין הסיכון בפניו עמדה חברת הביטוח נוכח התביעה שהוגשה נגדה לבין הסכום שנפסק בסופו של דבר בפסק הדין. ברי ונהיר גם לכל קדם מתמחה, כי לא הרי "הסיכון" כהרי סכום התביעה. עורך דין בישראל אמור ואמון להיות קצין בית המשפט, וחב הוא בחובת נאמנות מוקפדת ביותר ללקוחותיו. לעולם על שכר הטרחה המשולם עבור שירות משפטי להיות מידתי וראוי, ואל לו לחרוג אל מעבר למסגרות מקובלות, תקינות וסבירות של פיצוי על שירות שניתן ועל מאמץ שהושקע. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בלקוח שהוא גוף בעל אופי ציבורי או מעין ציבורי, שמקור משאביו נובע מכספי הציבור.
בית המשפט בקביעתו, ציין כי הסכמי שכר טירחה החורגים מאמות מידה הוגנות וסבירות, אפילו הם נתונים לאוטונומיה של רצון הפרט כשמדובר בלקוח פרטי, אינם קבילים כשמדובר בגופים מפוקחים, בעלי אופי ציבורי, אשר מקורותיהם הכספיים באים מהציבור הרחב.
לאור האמור, נקבע כי יש לדחות את הערעור, ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה בערעור זה בסכום של 150,000 ש"ח.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
