כיבוש הרצועה או הפסקת אש

הסלמת העימות הצבאי מול רצועת עזה, מעלה במלוא חריפותו את הצורך לשקול אסטרטגיות חלופיות מול האתגר העזתי, ולבחור באסטרטגיה שיכולה להביא להשגת היעדים הרצויים בסבירות הגבוהה ביותר.

היעד המוחשי של ישראל מול רצועת עזה הוא להפסיק את ירי הרקטות מעזה לעבר יישובינו. אולם השגת היעד לטווח הקצר אינה מבטיחה בהכרח שימור ההישג לטווח רחוק, לכן הגדרה טובה יותר של היעד, היא יצירת מצב יציב לאורך זמן, שבו לא משוגרות רקטות ולא מוקרנים איומים אחרים מרצועת עזה.

בניתוח האפשרות להשגת היעד הזה צריך לקחת בחשבון שממשלת ישראל אימצה - אחרי השתלטות החמאס על עזה - כיעד מדיני אסטרטגי, את החלשת ממשלת החמאס בעזה עד להפלתה וחיזוק הפרטנר הפלשתיני המיוצג על-ידי מחמוד עבאס וממשלת פיאד באיו"ש. שני היעדים האלו עשויים להתנגש זה עם זה.


האסטרטגיה הנוכחית

בינתיים ישראל אינה מנסה להשיג את היעד של הפסקת ירי הרקטות על-ידי אסטרטגיה שמבקשת לשלול בדרך צבאית מחמאס את היכולת לשגר רקטות, אלא על-ידי אסטרטגיה של גביית מחיר רצופה מהחמאס. במהלך מימושה של אסטרטגיה זו, עונה ישראל על כל הסלמה שיוזם החמאס בצעד מסלים משלה, כשהמטרה היא להמחיש לחמאס שבכל שלב, המחירים שהוא משלם עולים על התועלת שהוא מפיק. ההנחה היא שכך ייווצר מאזן הרתעה חיובי לישראל שיגרום לחמאס להימנע מפעילות נגדה.

סיכוייה של האסטרטגיה הזאת להשיג את היעד המקווה נמוכים, שהרי הרתעה מתקיימת במצב שבו החלופה של אי פעולה עדיפה לגורם אותו רוצים להרתיע מהחלופה של פעולה. הבעיה היא שהחלופה שישראל מציעה לחמאס גרועה מבחינתו מהמשך העימות עם ישראל, למרות מחיריו. כאמור, המדיניות הבסיסית של ישראל היא להחליש ככל היותר את החמאס בסיוע שותפותיה המערביות ולחזק את המחנה היריב לחמאס בפוליטיקה הפלשתינית, מחמוד עבאס והפתח, בתקווה שהדבר יביא להשתלטות מחדש של השותף הפלשתיני הרצוי לישראל על כל השטחים הפלשתינים. ישראל מציעה לחמאס להיכנע בשקט - להפסיק את השימוש באלימות ואף לכפות זאת על הארגונים האחרים הפועלים בעזה, ולתת לקואליציה הפועלת נגדו להמשיך לקיים את המצור עליו, עד לחיסולו כגורם פוליטי אפקטיבי בזירה הפלשתינית. לחילופין, מוצע לו לוותר תוך לילה על האידיאולוגיה שלו ועל העמדות הפוליטיות שלו ואז יאפשרו לו לשרוד כגורם פוליטי. החמאס כתנועה פוליטית חפצת חיים אינו יכול לקבל הצעות אלה. החלופות האלה גרועות מבחינתו מהמשך המצב הנוכחי שבו הוא סופג מכות ואבדות ונמצא תחת מצור אבל הוא מפגין את חיותו ושרידותו, לפי המודל של חיזבאללה, על-ידי הוכחת יכולת להמשיך ולפגוע ביישובים הישראלים באמצעות רקטות, ובכך הוא מבטיח את שרידותו הפוליטית.


חלופה ראשונה - השתלטות על שטחי השיגור

אי היכולת להשיג את היעדים של ישראל בדרך הזאת, מעמידה את ישראל בפני הצורך לבחור בין שתי אסטרטגיות אחרות שהן החלופות היחידות במצב שנוצר מול רצועת עזה. החלופה הראשונה, היא מניעה פיזית של יכולת חמאס לשגר רקטות על-ידי השתלטות על השטחים מהם משוגרות הרקטות, פירוק תשתיות חמאס והארגונים האחרים, והישארות בשטחים אלה לאורך זמן. השנייה, היא ניסיון להגיע להבנות עם החמאס על הפסקת אש ויצירת מצב יציב הנוח לשני הצדדים.

הבעיה העיקרית עם החלופה הראשונה, שמשמעותה היא כיבוש מחדש של רצועת עזה והישארות שם לאורך זמן. רצועת עזה היא אזור ששטחו קטן. טווחי הרקטות הנוכחיים כבר מחייבים שליטה ברוב שטחי הרצועה אם רוצים למנוע לחלוטין שיגור רקטות על מטרות ישראליות. כך למשל רקטות גראד מגיעות לאשקלון כאשר הן משוגרות מדרום העיר עזה. אם רוצים למנוע שיגור רקטות אלו לאשקלון צריך להשתלט על כמעט כל השליש הצפוני של הרצועה, וגם זה ייתן פתרון זמני משום, שחייבים להעריך שבמוקדם או במאוחר יוברחו רקטות עם טווח ארוך יותר לרצועה, אלא אם כן תיכבש גם דרום הרצועה ויימצא פתרון לבעיית הברחת אמל"ח במנהרות. אם גם רוצים לתת מענה לישובי עוטף עזה אליהם מגיעות הרקטות קצרות הטווח מייצור עצמי, צריך להשתלט על שטחים נוספים - כמעט על כל הרצועה.

אחד הפתרונות המוצעים לשאלה של אסטרטגיית יציאה ממצב בו ישראל כובשת מחדש את כל רצועת עזה או רובה, הוא ההצעה להעביר את השליטה לגורם בינלאומי/ערבי, שיקיים ברצועה משטר נאמנות שמטרתו תהיה להבטיח את השקט ברצועה, לבנות את המוסדות הפלשתינים ולהכינם למעמד של מדינה עצמאית. הצעה זאת מתעלמת מכך שגם לאחר ההשתלטות על רצועת עזה יישאר השטח רווי בנשק ובפעילי הארגונים השונים שיש להם מוטיבציה להמשיך במאבק עם הצבא הכובש. יהיה זה מצב דומה למצב שנוצר בעירק לאחר כיבושה המהיר על-ידי הצבא האמריקני. המשמעות היא שיהיה צורך בשנים של מאבק אינטנסיבי עד שאפשר יהיה להגיע להשקטת הרצועה והבאתה למצב הדומה לזה שבאיו"ש כיום. קשה להאמין שיימצא גורם בינלאומי שיהיה מוכן להיכנס לרצועת עזה ולעשות זאת במקומה של ישראל, וגם בתרחיש האופטימי שבו תצליח ישראל להגיע להישג הזה לאחר מספר שנים, לא מובטח שיימצא הגורם הבינלאומי/ערבי שיסכים לקבל את הרצועה מישראל.


חלופה שנייה - הפסקת אש

החלופה השנייה מתבססת על ההנחה שלשני הצדדים אינטרס בסיסי בהסכמה על ייצוב המצב, מסיבות שונות. ישראל רוצה בכך, משום שאין דרך צבאית אטרקטיבית להבטיח את הפסקת שיגור הרקטות, והמשך המצב הנוכחי אינו מאפשר חיים נורמליים לחלק מאוכלוסייתה, וגם מסכל את האפשרות להמשיך במימוש המדיניות שנבחרה מול הרשות הפלשתינית באיו"ש. החמאס מעוניין בכך משום שהמשך המצב הנוכחי אינו מאפשר לו באמת לממש ולייצב את שלטונו בעזה, מחריף את המצור עליו וגורם לו לנזקים רבים. לכל אחד משני הצדדים יש גם חששות מפני הפסקת אש. ישראל חוששת שהפסקת האש תאפשר לחמאס להשתקם מהמהלומות שספג ולבנות את יכולתו הצבאית, להגדיל את מלאי הרקטות וביצועיהם ולחדש את הלחימה כאשר יהיה לו נוח. ישראל גם חוששת שהפסקת אש עם החמאס עומדת בסתירה למדיניותה הבסיסית כלפיו משום שהיא תיתן לו לגיטימיות, תחליש את מחמוד עבאס והפתח, תאפשר לחמאס לחזק את מעמדו הפוליטי ובבוא הזמן להשתלט גם על איו"ש. החמאס מצדו, חושש שלמרות הרגיעה, יימשכו הסנקציות נגדו והמצור על רצועת עזה, כשאין בידיו כל מכשיר להתמודד עמם. במצב כזה יוכל עבאס לקדם את המשא-ומתן עם ישראל ולשפר את מעמדו הפוליטי כאשר החמאס מתבונן מנגד ללא יכולת פעולה. נראה כי ברור לחמאס שמצב שייתפס כוויתור על נשק ההתנגדות לישראל יכול לפגוע בתדמיתו כארגון שנושא בעיקר את נטל המאבק בישראל בשרות העניין הפלשתיני, תדמית שהיא אחד מנכסיו העיקריים במאבק הפוליטי הפנימי עם יריביו בפתח. מצב כזה יכול גם להתפרש כתחילה של תהליך הכרה בישראל בלי שישראל נתנה תמורה הולמת.

הפסקת אש יציבה יחסית, תהיה אפשרית אם תנאי הפסקת האש יאפשרו לכל צד לתת מענה - ולו חלקי - לחששותיו. מבחינתה של ישראל, להפסקת האש צריכים להיות שלושה מרכיבים עיקריים. ראשית, היא צריכה לחול על כל הגורמים ברצועת עזה. אין מדובר בהבנה עם אחד הארגונים הפועלים בעזה, שמחייבת את הארגון הזה בלבד. מדובר בהבנה עם הממשלה השולטת בעזה וטוענת לשליטה מלאה בה. חמאס יצטרך להתחייב לאכוף את הפסקת האש גם על הקבוצות החמושות האחרות בעזה ואפילו בכוח.

האלמנט השני החשוב לישראל הוא הפרדה בין רצועת עזה לאיו"ש. מבחינת ישראל הפסקת האש צריכה לחול רק על רצועת עזה. באיו"ש יימשכו המאבק והפעילות הסיכולית היומיומית של גורמי הביטחון. דרישה זו נובעת מכך שישראל אינה יכולה להרפות מדרישה זו כל עוד אין גורם אחראי אחר בעל יכולת, שיכול למנוע בנייתה מחדש של תשתית הטרור באיו"ש.

הגורם השלישי החשוב הוא סידורים שימנעו ניצול הרגיעה להברחה מסיבית של אמל"ח לרצועת עזה. קשה להאמין שהחמאס יסכים מרצונו להימנע מהברחות במסגרת הבנות על הפסקת אש משום שהדבר עומד בסתירה לאינטרס מאוד בסיסי שלו - להיות מוכן למקרה שהפסקת האש תתמוטט והלחימה תתחדש. התשובה לצורך זה צריכה להימצא בהסדרים שבהם יהיו מעורבים מצרים וגורמים בינלאומיים אחרים. המגעים על הפסקת אש הם הזדמנות לבחון מחדש את ההסדרים לאורך הגבול בין רצועת עזה ומצרים ולבנות הסדרים יותר אמינים ואפקטיביים, לרבות האפשרות להציב כוח בינלאומי לאורך הקו הזה ותגבור הכוחות המצריים הערוכים באזור הגבול. לבסוף, לישראל יש גם אינטרס שההסדרים סביב הפסקת האש לא יביאו לנורמליזציה מלאה מול החמאס ורצועת עזה כל עוד ישראל דבקה בהחלטתה להחליש את החמאס ולחזק את יריביו.

האינטרס העיקרי של החמאס הוא ליצור מצב שבו הוא יכול לייצב את שלטונו בעזה, לקיים חיים תקינים שם ולנסות להפגין לציבור הפלשתיני שביצועיו טובים משל ממשלות הפתח. מסיבה זו הפסקת אש יציבה ומלאה אינה אפשרית מבחינתו, ללא הסדרים שיאפשרו חיים נורמליים בעזה לרבות פעילות כלכלית סדירה. זה מחייב הסדרים אפקטיביים לגבי הפעלת המעברים למצרים ולישראל. אין משמעות הדבר שישראל והקווארטט צריכים לוותר על כל הסנקציות המכוונות לחמאס. פרוש הדבר שצריך לאתר את המינימום ההכרחי לקיום חיים נורמליים ופעילות כלכלית תקינה. כל מה שמעבר לכך, צריך להישמר ולהמשיך להיות מותנה בשינוי עמדות של החמאס כדי שההסדרים לא יחזקו את החמאס יותר מידי, וכדי להמשיך ולקיים אצלו מוטיבציה לשנות את עמדותיו. יש טעם לבחון עם החמאס, האם יהיה מוכן להפסקת האש בתנאים שישראל יכולה לקבל אותם, תמורת המצב המוצע שיאפשר לו מבחינתו, סוף סוף לממש את הצלחתו הפוליטית ולשלוט. במקביל יהיה צורך להגביר את הפעולות שמטרתן לשפר את המצב באיו"ש ולשפר את מעמד עבאס וממשלתו, כל זאת כדי לא להפר את האיזון בין הפתח והחמאס לטובת החמאס.

תשובה לחלק מהחששות של שני הצדדים מצויה גם בדרך ההגעה להבנות על הפסקת אש. בדיון הציבורי בישראל הסוגיה מוצגת דרך השאלה: האם לדבר עם החמאס או לא. הצגה זו הופכת את השאלה המרכזית לשאלה של הכרה הדדית. זו אינה השאלה המרכזית במצב הנוכחי שבו שני הצדדים, מסיבותיהם הפוליטיות הפנימיות, אינם מעוניינים בהכרה הדדית. הניסיון מוכיח שאפשר להגיע להבנות מהסוג המדובר בלא שיתקיים מגע ישיר בין הצדדים דרך מתווכים, תוך עקיפת שאלת ההכרה ההדדית, ובלי שהדברים יתפרשו כהכרה הדדית.

הצעה אחרת היא לא להגיע להבנות על הפסקת אש, אלא ליצור בפועל הפסקת אש על-ידי הפסקת פעולות הלחימה חד-צדדית על-ידי ישראל. ההנחה היא שבשל העניין הבסיסי של החמאס בהפסקת אש, גם הוא יפסיק את פעולותיו. לרעיון הזה כמה חסרונות. ראשית, בסיטואציה כזאת סביר שהחמאס עצמו יפסיק את פעולותיו, אך ספק אם יכפה זאת על הארגונים האחרים. התוצאה היא שיימשך ירי ברמה נמוכה, מצב שהוא הטוב ביותר עבור החמאס, אבל ספק אם הוא טוב לישראל. שנית, הפסקת אש כזאת היא יותר שבירה משום שכללי המשחק אינם ברורים. ולבסוף, אי אפשר יהיה לנצל הפסקת אש כזאת כדי לחזק את משטר הגבול בגבול עם מצרים. היתרון היחיד שיש בו כביכול הוא שהרגיעה היחסית מושגת ללא הידברות, אפילו עקיפה, עם החמאס ואף אחד לא יראה בה הכרה בחמאס.


סיכום

לסיכום, ישנה אפשרות שישראל והחמאס יוכלו להגיע להבנות על הפסקת אש בתיווך של צדדים שלישיים, בתנאים שיענו על הצרכים הבסיסיים של שני הצדדים ויש טעם לבחון את האפשרות הזאת. אולם, צריך לקחת בחשבון שהפסקת אש שלא תנוצל לבניית מציאות מדינית אחרת - ימיה קצובים. החלטה על בחינה רצינית של האפשרות להגיע להפסקת אש עם החמאס, צריכה להיות מלווה בבחינה רצינית של האסטרטגיה המדינית של ישראל, שבמרכזה השאלה האם האסטרטגיה הנוכחית ישימה והאם הפסקת אש כזו אינה הזדמנות להתחיל בתהליך של דיאלוג עם החמאס, שמטרתו להביא לשינוי עמדות של החמאס שיקרבו אותו לקונצנזוס פלשתיני סביב פתרון שתי המדינות לשני העמים. תהליך כזה יחייב דיון בשאלות נוספות. שאלה מרכזית היא האם ניתן לקיימו בלא חתירה לדיאלוג לאומי פלשתיני בין הפתח והחמאס, שכן ישראל לא תוכל לקיים דיאלוג עם החמאס ללא השותפים שלה בפתח. שאלות נוספות הן כיצד לכייל את הסנקציות נגד החמאס כך שאפשר יהיה לתת תמורות גם על שינוי עמדות חלקי והדרגתי וכיצד אפשר לשלב את הרעיון של הודנה - שביתת נשק ארוכת טווח, בתהליך הזה.