איננו תאבי כוח

ברור שאין מערכת מושלמת ושיש דברים שצריך לתקן. כולל במערכת המשפט. אך ישנם ימים, וימיו של שלטון החוק היום הם כאלה, שאדם צריך לנקוט עמדה ברורה ולהגן על מה שחשוב. כפי שנאמר - הרוע משגשג היכן שאנשים טובים שותקים.

ברבות מהאגדות, בוודאי בראויות שבהן, ישנה חלוקה ברורה לבני אור ובני חושך. ולבני האור, לכוחות שוחרי הטוב, עיר-מבצר משלהם. קריה נאמנה, מעטירה, שגגותיה בוהקים ויושביה אמיצים ונאמנים. אגב, לא רק באגדות. גם בימי התרבות האנושית, ישנן תקופות סוערות שמחייבות בחירה ברורה ונחושה בהגנה על דרך חיים מסוימת. טירת האגדות האולטימטיבית, הסימבולית, היא כמובן קמלוט של המלך ארתור ואביריו.

לשוחרי שלטון החוק וזכויות האדם בישראל, בית המשפט העליון, רוחנית ופיזית, הוא הדבר הקרוב ביותר לקמלוט בחיי המדינה המעשיים. מקור ההגנה על עולם החוק. על זכויות האדם. בסיסם של המשפטנות וההגיון הצרוף, שבו תחושת הצדק מפעמת כליבו הגדול של המוסד ושל יושביו ויצירתם.

בעוד שבעבר, נקל היה לזהות ולמפות כוחות שהתנגדו לבית המשפט העליון עם מחנה פוליטי או אידיאולוגי בעל אינטרס, ששלטון החוק במובנו המודרני היה בעיניו לצנינים, כיום התמונה היטשטשה בעיני רבים וטובים. ייתכן שהדבר נובע מגישות פוסט מודרניסטיות שמאפיינות עיתונאים או אקדמאים מסוימים שמשפיעים על דעת הקהל. אלה אשר בעיניהם הלאות, אין טוב ורע, נכון ולא נכון והכל מתערבל לבוקה ומבולקה אחת, של אינטרסים ושאפתנויות. אין ספק שיש לכך קשר לכח השלטוני והתקשורתי הרב שמחזיקים ראשי השלטון הנוכחי, שרבים מהם נמצאים במצב לעומתי מול רשויות החוק. בכח או בפועל. אחד הראשים כבר בדרכו להליך של משפט פלילי ואחרים מנהלים קרב השהיה נחוש, אכזרי ומניפולטיבי - מובן מבחינתם האישית, פחות מובן מבחינת השתיקה הציבורית.

אך דומה שבראש ובראשונה, התמונה היום ברורה פחות לרבים, בשל הכוחות המשפטיים המבריקים, מלב ליבו של הקונצנזוס, שמובילים את ראש החץ של ניגוח שומרי החומות בפרקליטות המדינה ובעיקר - בבית המשפט העליון.

דומה שמדובר בקבוצות, או בודדים, הפועלים ממניעים שונים ולא חלילה ככח מאורגן, אף אם לעיתים הם נפגשים ונמצאים באותו צד של המתרס. אך החשש הוא שההצטברות של התקיפות, יוצרת דינמיקה הרסנית שמאיימת על עצם מעמדו של שלטון החוק ובית המשפט העליון כמגינו העיקרי.

זהו הרגע אם כן לזכור ולהזכיר, מיהו ששומר זה 60 שנה שהשלטון לא יעשה בזכויותינו כאוות נפשו; של כולנו ללא הבדל דת, גזע, מין ומפלגה. כי הכח כידוע משחית וכח מוחלט משחית באופן מוחלט. והיכן הוא המקום היחיד שבו אזרח שזכויותיו נעשו מרמס בידי הרשות - בין בכוונה רעה, בין בשרירות או אפילו באופן בלתי סביר "גרידא" - יכול להגיש עתירה במחיר כלכלי סביר (בשנים האחרונות מעט פחות, על כך יש להצטער), שם תהיה לו אוזן כרויה, חכמה ובעלת עוצמה להושיענו במקרה שהצדק מחייב זאת.

והמקום הזה בארץ הוא אחד. והוא מאויש ב-13 אנשים ולא למעלה מכך. ובראש קמלוט של מערכת המשפט בארצנו, ניצב, ראשון בין שווים, בדומה לשולחנו העגול האגדי של המלך ארתור, נשיא בית המשפט העליון. כך היה וכך הווה. אסור לשכוח. אסור להזניח. ואסור לקחת כמובן מאליו. מיהו המגדלור המאיר ועל מי יש להגן ועבור מה.

וכבטובים שבסיפורי האגדות, הנשיאה הנוכחית מנהיגה את בית המשפט העליון בתקופה של מצור ומתקפה עזים המוטלים נגדו. כצוק מול גלי הסער. כפי שעמדה בנועזות בלתי נתפסת בשעתו בפרשת השב"כ כאישה צעירה חסרת מורא, כך היא ניצבת איתן כיום.
בפגישה ארוכה, מעודד לגלות שלמרות צוק העיתים, דבר מכך לא ניכר עליה. רעננה. אנרגטית. ללא בדל עננה על פניה ובלא הנד עפעף של עייפות במהלך שלוש שעות ראיון. אך חבל הוא שחלק כה ניכר מזמנה נאלץ להיות מוקדש לצרכי הגנה מפני המתקפה הקשה על מוסדות המשפט, במקום לאפשר פריצה נוספת קדימה בקידום זכויות האדם וחיי החברה בישראל. השאלה המתבקשת היא מדוע שר המשפטים, משפטן דגול לכל הדעות, לא יאמר לעצמו: מה שהיה היה, יש כאן הזדמנות חד פעמית, שבראש זרוע הרשות המבצעת עומד לא פוליטיקאי מקצועי אלא פרופסור בכיר למשפטים שיחד עם נשיאת בית המשפט העליון, שוחרת זכויות אדם בהוויתה וסלע גרניט בהתנהלותה, כתף אל כתף, יקדמו נושאים חשובים ששניהם מאמינים בהם. ויניח בצד מחלוקות תהומיות, שפגיעתן הרעה בכיבוד שלטון החוק מוכחת ואחריתן מבחינת חיי המדינה, מי ישורנו.

מה שברור הוא, שספק אם אפילו הנשיא ברק, ידע עד כמה קלע לצרכי השעה הקשה שנכונה לבית המשפט העליון, כשאמר בנאום פרישתו מבית המשפט העליון, על הנשיאה הנכנסת ביניש: "האדם הראוי, בזמן הראוי, לתפקיד הראוי".

ובינתיים, כך עולה מהפגישה עם כבוד הנשיאה "מסביב יהום הסער אך ראשינו לא ישח..."

בפורומים שונים ציינת שיש פרסונליזצית יתר בעיתונות, של המאבק המתחולל בין שר המשפטים לבית המשפט העליון ונשיאתו. ביקשת להתמקד בנושאים החשובים באמת, של המאבק סביב נורמות העל של המשטר הדמוקרטי שלנו. בכל זאת, אם נדבר ישירות, יש לא מעט אינדיקציות שגם בספירות האלה, מתקיים בסופו של דבר העיקרון הבסיסי עליו דיבר מריו פוזו בסנדק, "הכל אישי". האם לפי התרשמותך, גם אצל השר פרידמן הכל אישי? הכל מתחיל בכך שאדם קרוב לו, לא מונה לעליון?

התשובה לא בידיי. אני לא יכולה לשלול שיש מניע אישי ואני גם לא יכולה לאשר שיש מניע אישי. זה לא נראה כהמצאה דמיונית לאור כל ההתרחשויות, אבל אני לא יודעת. אני רוצה לומר שהשר מבטא עמדות מקצועיות שהוא ביטא אותן גם קודם לכן. אבל לא בעוצמה כזאת ולא במעורבות כזאת. הוא חולק על דברים מסוימים, פסקי דין של בית המשפט, השקפות של בית המשפט, זה לא מהיום. הוא חלק עלינו בעבר אבל הוא לא נתן לכך ביטוי בעוצמה הנוכחית שאתה מדבר עליה. זה נכון.

כלומר, יש הבדל בין שיח מלומדים, לבין התקפה?

נכון.

כשאתם מדברים, מרגישים משקעים אישיים?

שיחותינו הן מאוד ענייניות, אבל אין ספק שבאווירה הלעומתית הקיימת שיתוף פעולה אינו קל.

אתם מצליחים בכלל לעבוד ביחד, לקדם דברים במשותף?

לא מספיק. פה ושם קידמנו בכל זאת מינוי שופטים ביחד. אבל מבנה המערכת בנוי על ניהול משותף. והחיכוך הזה עם גורם פוליטי שמופקד על המערכת הוא פרובלמטי ביותר.

גם הנשיאים שמגר וברק דיברו על הצורך בעצמאות המערכת השיפוטית וניתוקה מהמערכת הממשלתית. על הצורך בשמירה על שלוש רשויות נפרדות. בפועל, מהרבה סיבות, הניהול האדמיניסטרטיבי נשאר כניהול משותף של שר המשפטים ונשיא בית המשפט עליון. זה לא הפריע בעבר למערכת לתפקד ביום יום, מפני שהשרים כיבדו את מעמדו של נשיא בית המשפט העליון כראש המערכת.

אין ספק שהיום המעורבות הלעומתית של השר מאוד מאוד מכבידה על היכולת לנהל את המערכת כמו שהייתי רוצה.

נשאלת השאלה מדוע ראש הממשלה מינה את השר פרידמן מלכתחילה, כאשר בלי קשר לכישוריו המוכרים כמשפטן מעולה, בעת המינוי התקפותיו על בית המשפט העליון היו כבר ידועות ובעיצומן. מה עוד, לאחר שראש הממשלה רואה גם את המהלכים של השר מעת המינוי, שהדברים יצאו מהכח אל הפועל, האם אין בהשארת השר פרידמן בתפקידו משום איתות שהדברים נעשים בהתאם לרצונו ומטרותיו של ראש הממשלה?

כשהודיע לי ראש הממשלה את מי הוא מינה כשר המשפטים אמרתי לו "זה שיקול דעת שלך, זו החלטה שלך, אני יכולה רק לכבד, אין לי מוסדית מה לומר על זה". זה תפקידו של ראש הממשלה והוא בחר בשר המשפטים.

אני לא יכולה לנקוט עמדה ולא יודעת מהי הסיבה שראש הממשלה מגבה או משאיר את שר המשפטים. זאת לא שאלה שאפשר או צריך לשאול אותי.

השר פרידמן אמר ש"הפגיעה באמון הציבור לא קשורה למאבק ביני לבין ביניש, אלא לכך שבתי המשפט משתלטים על כל תחומי החיים".
אני בהחלט לא מסכימה עם זה.

אז מה הסיבה לירידת אמון הציבור בבית המשפט?

בשנות ה־50' וה־60' היה הרבה יותר אמון בכל מוסדות המדינה. הציבור האמין בצדקת הדרך. הביקורת היתה שולית, מחוץ לגדר. השופטים לא היו אייטם רכילותי. לא שאלו במה השופטים עוסקים, איפה היה השופט בערב ועם מי הוא נצפה.

אבל החברה השתנתה. האכזבה מחלק מהמוסדות הביאה לחשדנות. מול עיני הציבור קרסו הרבה מאוד אייקונים שהיו נחשבים מותגי הערצה. זה קרה לצבא וזה קרה לממשלה. זה חלק מניתוץ האלילים. אם אפשר להאמין ששר עושה כך, וחבר כנסת עושה כך, למה אי אפשר להאמין את זה על שופט, הוא לא בן אדם?

אבל זה רק חלק אחד של העניין. חלק אחר הוא באמת המסע של פגיעה בבית המשפט. זה לא התחיל בשר פרידמן. זה התחיל מקבוצות מסוימות שבאו מנקודות ערכיות שונות, שנלחמו בבית המשפט ובמה שהם כינו "האליטות", מתוך אידיאולוגיה. אני מוכנה לקבל שהאינטרס של אותן קבוצות לא היה לפגוע בבית המשפט, אלא לקדם עקרונות מסוימים ורעיונות שאינם בקונצנזוס של החברה כולה.
הדברים שמתפרסמים בשנה האחרונה על בתי המשפט והפגיעה הנטענת באמון הציבור בבתי המשפט, אינם אקראיים. הם מסע מכוון של הרבה גורמים אינטרסנטיים בעלי עוצמה, שחוברים יחדיו, כל אחד מאינטרס שלו. אצל חלקם מדובר באינטרס פוליטי, אצל חלק זה אינטרס של מי שמערכת החוק אולי נראית לו כפוגעת בו או מסכנת אותו.

חווינו בשנה האחרונה אמירות כמו: בית המשפט הורה למגן בתי ספר, אבל בגלל שמדובר בהתערבות בתקציב, אז אנחנו לא נמגן. או אמירה מפי שר המשפטים שלישראל יותר טוב במוסדות בינלאומיים מאשר בבג"צ. שמענו גם את שר המשפטים אומר באחד הראיונות בנושא השפיטות שאם בית המשפט ירסן את עצמו אז לא יהיה צורך בהתערבות חקיקתית, אבל אם לא - אז יצטרכו לדון בחקיקה. בעיני אלו דברים קשים וחמורים. דברים אלה עלולים לפגוע בכוח ובחוסן של בית המשפט להתמודד עם העניינים המונחים לפניו לפי מיטב הבנתו המקצועית, לפי מיטב מצפונו והשקפתו השיפוטית.

אולי הציבור באמת מרגיש שבית המשפט מתערב ביותר מדי עניינים?

אני חושבת שלציבור הרחב פחות מפריע אם בג"צ מתערב או לא. לחלק הממוסד, אולי לממשלה, מפריע שבג"צ מתערב בדברים מסוימים. אבל לציבור הרחב לא רק שזה לא מפריע, הוא זה שפונה לבית המשפט.

מי שסבור כי בית המשפט מתערב בדברים שלא מעניינו, מחזיק לדעתי בתפיסה לא נכונה של חלוקת הכוחות במבנה המשטר שלנו. כולם מסכימים שתפקידו של בית המשפט הוא להכריע בסכסוכים. על זה אין מחלוקת. אבל ברגע שמכריעים בסכסוך בין האזרח לרשות, נכנסים אלמנטים שנושקים להיבט הציבורי־פוליטי. בית המשפט אינו מצוי בזירה הפוליטית ואין לו בה בתפקיד. אבל להחלטות שלו יכולות להיות השלכות שונות.