התמודדות עם אקסיומות שגויות

כמי שרגישה לניואנסים של שפת גוף ופנים, כמו גם לשימוש בשפה, אני רואה כמה אופני התמודדות עם הקורות אותנו בעת האחרונה: מצד שמאל של המפה, אני רואה את השבר של מי שרואה לראשונה את הזוועה נכוחה מול פניו, והתמוטטות עולם המושגים שלו, לעומתו יש מי שעדיין מפרפר ומנסה למצוא דרך מפותלת ליישב את הדברים, וגם את מי שלא משנה מה יקרה נשאר פאנאטי באמונתו היוקדת, שבוי בדוגמאטיות שנופצה לרסיסים.

מצד ימין של המפה, אני רואה את הבעת ה"אמרנו לכם" ביחד עם אותה אזלת יד להשיב את הגלגל לאחור, ומנגד את מי שמצביע על הפן הדתי- אמוני כיסוד לכל תיקון ופתרון.

המכנה המשותף לכולם, הוא הצורך והניסיון להתמודד עם מציאות קשה, שנראה והיא הולכת ומסתבכת, ולא משנה מאיזה כיוון מנסים להטליא את החור השחור. כפי שאני רואה את הדברים, יש כאן בראש ובראשונה צורך להתמודד עם אקסיומות שגויות.

מצד שמאל: אקסיומה אחת טוענת בגנותו של הכוח. עפ"י השמאל נמצאנו למדים במלחמת יום כיפור, על מגבלות הכוח. משמע: השלום הוא הדרך היחידה להבטיח את קיומנו כאן, ולשם כך עלינו לרצות את שאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים למדינה משלהם. לראיה מביאים את הצלחתם לכאורה של הסכמי השלום עם ירדן ומצרים.

אקסיומה זאת נשענת על ראיית המאווים של כל בני האדם, כדומים ביסודם, ללא תלות ביסוד התרבותי הערכי שבו גדלו, וכן על ההנחה שיחס טוב גורר יחס טוב, ולכן זאת הדרך היחידה להפסיק את מה שהשמאל מכנה "מעגל דמים". אקסיומה זו גם מניחה רצון טוב וכן בשני הצדדים ע"מ למצוא פתרון.

האגדה המתקתקה הזאת, שכולם שופעים רצון טוב, אפילו כלפי היהודים, התבדתה: ברור לכל מי שעיניו בראשו כי הנסיגה מסיני אפשרה את מה שמתחולל כיום בעזה, ויש סיכוי יותר מטוב שדווקא המצרים למדו את מגבלותיהם ממלחמת יום כיפור (השקט עם מצרים הוא מ-74 ולא מ-77) ומששת הימים, ונותנים לנו להתבשל בכאוס הפלשתיני בעודם מתכוננים ברצינות למלחמה עתידית נגדנו.

מאידך, מכל המלחמות, ובמיוחד ב-73, דווקא היינו צריכים ללמוד על נחיצותו הבלתי מתפשרת של הכוח. איזה מזל שהיה לנו הכוח ב-73, אחרת היינו כולנו ז"ל. אגב: עם ירדן היו לנו יחסי שלום גם לפני חוזה השלום בו התחייבנו לספק להם מים בקביעות כל שנה.

נגזרת של אותה אקסיומה מניחה שנציגי האויב אשר קיבלו תעודת זהות כחולה, וקצבאות ביטוח לאומי, פסקו מלהיות אויבים. אקסיומה זו קוראים: אמונה תמימה בדו קיום, בנוסח "וגר זאב עם כבש". אז מישהו מוכן להסביר לי בבקשה, מהו בדיוק אותו ארגון שנקרא "חופשיי הגליל"? ולמה מתכוון אחמד טיבי כשהוא מלווה את המפגינים באום אל פאחם, הקוראים לפדות את פלשתין בדם? (מובן שלא שמענו על שום אקט הזדהות עם תושבי שדרות המופגזים, רק פעולת צה"ל בעזה היא "פשע") האם אין כאן העמדת פנים של מי שיורקים בפרצופו והוא טוען שזהו גשם? ומדוע מדינת ישראל צריכה לשלם מאות אלפי שקלים לח"כ בראכה, כפיצויי פרישה? שלא לדבר על כך שחבריו עלולים להיות לשון המאזניים בהצבעה קריטית בכנסת, כפי שהיה בהסכמי אוסלו.

אקסיומה אחרת טוענת שצה"ל צבא חזק, ויוכל להגן עלינו בכל תנאי וכנגד כל רעה. לכן אפשר ורצוי לקחת סיכונים למען "שלום של אמיצים". אקסיומה זו מתעלמת מכך שהתעמולה הערבית יותר חזקה מצה"ל, והאנטישמיות הצמאה להראות "קלגסים" יהודים ופלשתינים מסכנים, חזקה יותר מצה"ל, אף היא.

אקסיומה זו, וגם קודמתה, מתעלמת גם מכך שהפלשתינים אינם רוצים מדינה, אלא טריטוריה ומשאבים לבסס את הטרור שלהם. אם תהיה להם מדינה, יהיה להם מה להפסיד, נכון? ולכן, מכיוון שהם אינם רוצים להיות במצב בו הם עלולים להפסיד, הם עושים הכול כדי לא לקבל מידינו מדינה, וכך לתמרן אותנו למצב בו נוח להם לתעתע בנו ולגזול את האנרגיות שלנו במו"מ משפיל וחסר תוחלת, על-מנת להסב את תשומת לבנו מהזירה האמיתית בה הם מעוניינים: זירת הפיגועים למען השפלת ישראל, שבירת רוחה, וריקון קיומה הריבוני מכל תוכן. מהכיף הזה נהנים גם שאר שונאי ישראל, ואנו מככבים בהצגה בלי להבין אפילו שכך הדבר. כאשר אנו ממשיכים לדבר איתם, אנו ממשיכים לשחק את התפקיד של שוטה הכפר הגלובלי, שבלי דעת ממלא גם את תפקיד המזוכיסט הנצחי ביחסיו עם אומות העולם.

אקסיומה שלישית סובבת סביב עניין המוסר, מה יגידו, ושאר חומרות למהדרין מסוג זה. הפועל היוצא מכך הוא שבכל מקום בו יש לקבל החלטה המעדיפה את אחד הצדדים, יועדף הצד של האויב כי בכוחו לתת הצגה יותר משכנעת של מסכנות, על המסכים. ולא משנה מי אחראי למסכנות הזאת, ואף מרוויח ממנה.

יתכן באמת שצה"ל אינו צבא מוסרי, כי אינו פוגע באויב כפי שראוי לפגוע בו, ואינו מגן על היהודים, כפי שאמורה להיות מטרתו הראשונית. היהודים, כוללים גם את החיילים של היהודים, שדמם לא צריך להישפך כדי להגן על נשי האויב וילדיו. גורלו של האויב לא מעניין אותי, ובלבד שיהיה רע.

אקסיומה רביעית היא שבאמת מתנהל כאן ויכוח טריטוריאלי על פיסת אדמה, ובמעגל השני של הסכסוך עומדות אומות ניטרליות, ששוחרות אך טוב: ארצות ערב מחד, ואירופה האחרת מאידך.

אקסיומה חמישית היא שהתלהמות זה דבר רע, וצריך לפעול מההיגיון ומהראש, ולא מהרגש (זאת למרות שלפעמים אני מתרשמת שדווקא השמאל פועל מתוך רגש שטנה כלפי הלאומיות היהודית, ורק מכסה זאת בהיגיון לכאורה. כי אילו הייתה כאן שמץ מחשבה ישרה והגונה כבר מזמן היה מודה בטעות).

בכל אופן, לאקסיומה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת: כך אנו רואים ב-BBC על-רקע תמונות הזוועה מהפיגוע בירושלים, את המראיינת משתלחת בנציג הישראלי (אני לא בטוחה אם זה היה השגריר) ומאשימה אותו בסבל הפלשתיני בעזה, גם אם לא נפגעו מידי כוחותינו, והוא משיב לה מתוך עמדה מתגוננת עד כמה אנו מוסריים ומתחשבים.

כך הראש וההיגיון משתקים אותו, במקום שיוכל להשיב לה בצעקות המגיעות לה ש"אחרי שיפגיזו אותך, ויטבחו בבני עמך, נראה אותך מרחמת על העם שבניו עשו זאת". תגובה, שהייתה זוכה להרבה יותר הבנה וכבוד, פשוט מכיוון שהיא נורמלית. לפעמים ההתבטאות הרגשית היא המעשה ההגיוני ביותר, והיחיד השפוי, ואילו האיפוק מעיד על חוסר אנושיות וחוסר אמינות. אם אני שקול בהתנהגותי בעת שצפוי זעם, משמע: איני צודק.

המסר המועבר בצורה זו הוא מסר של אשמה. אנו מודים בעלילת הדם שמעלילים עלינו. לכן, ככל שנאשים יותר את האויב בצרות כולן, באופן הרגשי והכועס ביותר, בזעם וברצון מופגן לנקמה של ממש, כך נהיה יותר צודקים גם בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים. וזה גם נכון עובדתית, אז איפה בדיוק הבעיה?

גם על עלילת מוחמד א-דורה, וכמו גם על עלילת סברה ושתילה בזמנו, איננו צריכים להגיב בהתגוננות, והוכחות שלא עשינו זאת. אולי יש לכך מקום, אבל לא באופן בלעדי. עלינו להבהיר שגם אם היינו עושים זאת, יש לכך הצדקה ואנו מסרבים להתנצל. זאת דרכה של מלחמה, ואם נזדקק לכך בעתיד לא נהסס לעשות זאת, גם אם במקרה הספציפי ידנו לא הייתה בדבר.

יתרה מזאת: נקמה היא לא מילה גסה, ואף מובנת בנסיבות הנתונות. לא די שייפסק ירי הטילים על ישראל. עלינו גם לנקום את ההתעללות הנפשית בתושבי הדרום. התעללות שפצעיה לא יירפאו לעולם. הנקמה מוסרית מאין כמוה, ואם לא נעשה זאת נהיה לוקים בתגובה סטרילית מדי, של עם רצוץ ושבור.

עד כאן, סקרתי חלק מהאקסיומות של השמאל. מצד ימין של המפה, האקסיומה שהכי מפריעה לי, היא זו הקושרת בין שמירת מצוות ואמונה באלוהים, לבין תבונה פוליטית. אני מכירה לא מעט אתיאיסטים, חילונים למהדרין, שרואים נכוחה את הרצחנות הפלשתינית, וארץ ישראל יקרה ללבם לא פחות מאשר ליהודי הדתי.

יש כזה דבר "אהבת מולדת" שאינה קשורה דווקא לרגש דתי בכלל או רגש דתי ספציפי. ובאשר לתבונה פוליטית: זו קשורה קודם כל ליכולת לנתח את המציאות באופן אינטליגנטי בלי לטייח. כל התפילות לא עזרו למניעת חורבנו של גוש קטיף. כאשר נאמר שיהודים נטבחו כשגמרא פתוחה מול עיניהם, או מדברים במושגים של קידוש השם, וכיוב', אני מרגישה זרות ואף רתיעה הנובעת מערבוב עניינים לא רלוונטיים. יהודים נטבחו גם באוטובוסים ובמסעדות, ודמם לא פחות קדוש בעיני. הטעות הענקית של הימין, הוא קשירת העניין הלאומי בנושא הדתי (ולכן החיבור בין האיחוד הלאומי למפד"ל היה טעות אלקטוראלית). זאת הדרך להרחיק את הציבור, הבריא בנפשו ומוכן ללחום נגד האויב, אך הסולד מאידיאולוגיה נוקשה שמרכז הכובד שלה דתי.

אני לא אומרת שאין קשר בין מה שהעם היהודי מייצג לבין השנאה התהומית כלפיו, וגם איני שוללת שמירת מצוות ממי שמאמין בכך. ואני בהחלט בעד קיום אורח חיים מסורתי או שסובב סביב התרבות היהודית לגווניה. אך הטענה שלי היא ששמירה על ארץ ישראל יש לה מרכיבים רבים, גם חילוניים ומעשיים, ודווקא בנקודה המעשית הזאת כוחו של ההיגיון אינו פחות מכוחו של הרגש.