לא בכל יום מזדמנת לקורא הישראלי חוויה מיוחדת במינה: כתבת עיתון הארץ, עמירה הס, פרסמה מאמר ב-13.3.2008 תחת הכותרת 'גם ישראלים יצטרפו לשיירה' ובו היא מודה שמנהיגי הפלשתינים בגדה הם לא שונים מאנשי הנומנקלטורה הסובייטית.
למען הבהרת המושג, יאמר שאלה היו חברי המפלגה שנהנו מכל מנעמי החיים, ומאידך דרשו מן העם להדק את החגורה, חזק ככל האפשר, עד צאת הנשמה. אנשי הנומנקלטורה היו המנותקים ביותר מן העם וחיו חיי רווחה הרחק מעיני הציבור המדוכא מן המדיניות המטופשת והשקרית של שוויון ואחווה.
לאלה מדמה עמירה הס את מנהיגי אשף והרשות הפלשתינית. מוטב להודות באמת, שאין זה מעשה של יומיום שגב' הס מבקרת את ההנהגה הפלשתינית. אם היה זה סקופ עיתונאי, ניתן היה להתפעל ממנו, אך מה לעשות שהמציאות הרבה יותר מורכבת מאשר בליל של מילים שנועד להגן על תורה פוליטית מאוד מוגדרת כמו זו שגב' הס.
ההנהגה הפלשתינית, מאז ועד היום, הובילה את עמה מדחי אל דחי ומאסון לאסון. אין כאן המקום לעשות חשבון וגם לא לבוא חשבון עם ההנהגה הפלשתינית לדורותיה, אך כל מי שמבקש לבחון איוולת פוליטית מהי, מתבקש לעיין בספרי ההיסטוריה הפלשתינית.
המנהיגות הפלשתינית מעולם לא השלימה עם המפעל הציוני ולא עם קיומה של מדינת ישראל. יכולה לטעון גב' הס שמקור החטאים הוא מלחמת ששת הימים, וממילא הכיבוש. אך השאלה היא האם ההיסטוריה של ישראל מתחילה ב-67, או שמא הכל החל שנים רבות לפני כן?
נניח לרגע שטענתה של גב' הס לפיה מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים הם מקור כל הרע: כיבוש, גזילת שטחים, השפלה של הפלשתינים וכד'. האם כל מה שקרה במהלך ההיסטוריה הציונית כן התקבל על-ידי ההנהגה הפלשתינית? אם התשובה היא לא, כי אז נשאלת שאלה נכבדת מאוד: האם בכלל הציונות הייתה נחוצה למען לא יפגעו זכויותיהם של הפלשתינים?
מדינת ישראל עשתה טעויות רבות וגם אם לשיטתה של גב' הס, השטחים יוחזרו ותקום מדינה פלשתינית, אין כלל ודאות שההנהגה הפלשתינית תשלים עם קיומה של ישראל.
וקיימת עוד בעיה קטנה: מי היא ההנהגה הפלשתינית כיום? החמאס בעזה, אבו מאזן וחבריו בגדה? ללא שום ציניות, ניתן לומר שגב' הס מכירה היטב את המצב בקרב הפלשתינים. האם היא מסוגלת לקבוע שאבו מאזן וחבריו של השולטים ביהודה ושומרון? רק כסיל אינו מסוגל להודות שההנהגה הפלשתינית בראשותו של אבו מאזן היא מומיה פוליטית בהתגלמותה. נכון מאוד שראשיה מנותקים מן העם וחיים חיי מותרות. אין כלל ודאות שהסכם שלום עם ישראל והקמת מדינה פלשתינית ישאירו את אבו מאזן וחבריו המושחתים על כנם. המצב הנוכחי, למרבה הצער, הוא הנוח ביותר למנהיגים הפלשתינים בגדה כדי להמשיך ולחיות חיים טובים למדי.
הסמל של המאבק הפלשתיני, ערפאת, התברר שהיה מן המושחתים שבמנהיגי הפלשתינים, הן במישור המוסרי, הן במישור האישי. הון עתק שהועבר עבור הפלשתינים עשה את דרכו לחשבונותיו הפרטיים של הראיס כדי לממן את חיי המותרות של משפחתו שחייה במרכז העימות העקוב מדם: פריס. לכן, מדוע ממשיכי דרכו אינם רשאים לנהוג באותה הדרך?
מן הסיבות שסוקרו לעיל, מובן מאליו שאבו מאזן וחבר מרעיו מוכנים לשלם מס שפתיים ולהתמסר לישראל. ישראל היא מגן הקיום של מנהיגי הפלשתינים. הם יכולים, ברטוריקה פוליטית זולה, לטמטם את הציבור הפלשתיני ולמכור לו מקסמי שווא.
החמאס הבין שאבו מאזן מוביל שולל את העם ואין ביכולתו לקבל שום החלטה אמיצה, לכן גורלו נחרץ בעזה, ולא מן הנמנע שגורלו יחרץ גם ביהודה ושומרון.
אבו מאזן מצטייר בישראל כפרטנר אמין למשא-ומתן רציני וכמי שמסוגל "לספק את הסחורה". עבור אלה שחושבים שהגיעה העת לסיים את סכסוך הדמים ולחיות חיים נורמאליים, זו אכזבה רבתי ואמיתית.
חוסר האמון בין שני העמים, אולי אפילו הדכדוך הפוקד את שתי החברות, הם פועל יוצא של אוזלת ידם של המנהיגים לפעול. יחד עם זאת, יש לציין שגם המנהיגות הפלשתינית, ולמרבה האירוניה, גם המנהיגות הישראלית, אינן מסוגלות להגיע להסכם כי העם אבד את אמונו בהם. זהו מצב טרגי שעוד ידרוש דם רב שיישפך, ולבסוף נחזור חלילה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
