רועי קונפינו ופרופ' מרדכי קרמניצר
מפרסמים מאמר שבו הם מנמקים את התנגדותם להצעת החוק, הידוע כ"חוק שי דרומי", בעניין הגנה עצמית בהקשר של פריצה.
אחד הנימוקים העיקריים של כותבי המאמר הוא: חוק שי דרומי למעשה מיותר - באשר החוק הקיים כיום ממילא כבר מספק הגנה מפני העמדה לדין פלילי לאדם שפגע במי שפרץ לביתו.
ההגנה העיקרית, אליבא דכותבי המאמר, מצוייה בסעיף 34יח לחוק העונשין, הקובע כי "העושה מעשה בדַמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו".
הכותבים טוענים כי סעיף זה, בכוחו לפטור מאחריות פלילית את ראובן שירה למוות בפורץ, אם האמין ("בדַמותו") שהפורץ מהווה סכנה ממשית לחייו, וזאת - גם אם הפורץ לא היה באמת מסוכן. כלומר, אם ראובן יטעה במצב הדברים ויאמין לחשוב - באופן סובייקטיבי - שהפורץ מסכן את חייו, כי אז יהיה בכך לפטור את ראובן מאחריות פלילית, וזאת מכוח דיני ההגנה העצמית.
אלא שהצעת החוק הפרטית, על-פי דברי ההסבר שלה, מבקשת למעשה לעקוף את הדרישה הזו בחוק, ולפטור מאחריות פלילית גם אדם שלא ידע להעריך את מסוכנותו של הפורץ לחייו - ובכל זאת ירה בו.
טוענים קרמניצר וקונפינו שסעיף 34יח לעיל, המעניק פטור בשל טעות, נותן הגנה גם למצב הזה של פגיעה בפורץ למרות חוסר היכולת להעריך את מידת מסוכנותו.
ובלשונם של הכותבים: "מצב עניינים זה אינו מצדיק את קבלתה של הצעת החוק החדשה משום שפתרונו תקף גם במצב החוק היום, מטעם הסעיף בעניין טעות במצב הדברים. נניח שראובן אכן אינו יודע להעריך את מידת הסכנה שהפורץ מהווה בעבורו ולכן מניח כי הוא מסוכן. עוד נניח שעל סמך הנחה זו ראובן פוגע בפורץ. במקרה כזה ראובן ייהנה מן ההגנה של טעות במצב הדברים ולא יישא באחריות פלילית".
טענה זו של קרמניצר וקונפינו לוקה בשניים: הרי דברי ההסבר בהצעת החוק, שגם כותבי המאמר עצמם מסתמכים עליהם, מדברים על פטור במצב של חוסר יכולת להעריך את מסוכנות הפורץ, כלומר על פטור במצב של חוסר יכולת להעריך אם הפורץ מסוכן או שאינו מסוכן.
אבל כותבי המאמר בונים על חוסר היכולת הזו נדבך נוסף, ובדוגמה שהביאו הם מניחים מצב, שלפיו חוסר היכולת להעריך את המסוכנות מוביל את ראובן להנחה שהפורץ מסוכן ("ולכן מניח כי הוא מסוכן").
כלומר, שכותבי המאמר מבינים שעל-מנת לחסות תחת הגנתו של סעיף הפטור צריך, כמינימום, שהמצב של חוסר היכולת להעריך מסוכנות יוביל את ראובן להנחה שהפורץ מסוכן.
אבל מה אם חוסר היכולת להעריך מסוכנות אינו מוביל את ראובן להנחה שהפורץ מסוכן? כלומר, מה על מצב שבו ראובן אינו מסוגל להעריך את מסוכנותו של הפורץ, וגם אינו מניח שום הנחות באשר למסוכנותו? לאפשרות הזו - שהצעת החוק מבקשת להעניק פטור גם לה - אין כותבי המאמר מתייחסים.
ובמילים אחרות, טענת הכותבים שלמצב עניינים של חוסר היכולת להעריך מסוכנות, יש פתרון תקף גם במצב החוק היום - טענה זו אינה נכונה - באשר אין בפתרון זה התייחסות למצב שבו ראובן אינו מסוגל להעריך את מסוכנות הפורץ וגם אינו מניח הנחה כלשהי אם מסוכן הוא אם לאו.
אבל יתרה מכך: האם רק "הנחה" שהפורץ מסוכן מספיקה - כדברי הכותבים - להעניק לראובן הגנה מפני העמדה לדין? הרי הכותבים עצמם, במקום אחר במאמרם, מדברים על כך שצריך שראובן יאמין בתום לב - גם אם בטעות - שהפורץ מסוכן.
ובכן, האם רק "הנחה" של ראובן שהפורץ מסוכן שקולה נגד "אמונה" שהפורץ מסוכן, או נגד הדרישה בחוק המדברת על "בדַמותו" שהפורץ מסוכן? ברור שלא!
שהרי כאשר אדם מאמין בתום לב בקיומו של מצב דברים מסויים הוא משוכנע - גם אם בטעות - בקיומו של מצב הדברים הזה, בעוד שכאשר אדם רק מניח את קיומו של מצב הדברים - ברור שאין הוא משוכנע בכך. ומכל מקום, קיים הבדל מהותי במידת הוודאות בין הדברים.
ולסיכום, טענתם של פרופ' קרמניצר וקונפינו כי החוק המוצע למעשה מיותר - באשר הפתרונות נמצאים כבר בחוק הקיים - טענה זו אינה מחזיקה מים.
השאלה אם החוק המוצע ראוי הוא או לא, היא כבר שאלה אחרת, אבל גם אם הוא אינו ראוי - יש להתנגד לו בטיעונים תקפים ולא בתעתועי היגיון.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
