השמאל האידיאולוגי מת

עתידן, יש מקצוע כזה - הינו מדען שצופי פני עתיד. בשונה מהנביא התנכי שהשכינה בקעה מגרונו, "נבואתו" של העתידן מתבססת על נתונים מדעיים. העתידן צופה פני עתיד ממכוני מחקר או ממעבדות למיניהן. המרכיב הראשי בעיסוקו של העתידן הוא סקרנותו העצומה.

ז'אנר אחר של צופי פני עתיד, הוא האידיאולוג. בשונה מהעתידן הסקרן, האידיאולוג הינו תצפיתן מדיני/חברתי/כלכלי ש"עצמותיו הבוערות" מניעות אותו. הוא מאמין בעתיד טוב יותר, אם נלך בדרך שהוא מתווה לנו. במקביל, הוא מזהיר אותנו, שאם נסטה מהדרך המומלצת, מרה תהא אחריתנו. בשונה מהעתידן שלא זקוק לתמיכתנו, האידיאולוג יעשה נפשות למסלול שסופו אור, תוך שהוא מצרף אזהרה, לבל נשית ליבנו לאידיאולוגים יריבים. המרכיב הראשי בעיסוקו של האידיאולוג הוא "הטפה".

שורות אלה הינן קינה מאוחרת למותה של האידיאולוגיה במפלגת העבודה. הגסיסה הייתה ארוכה, והדעיכה בלתי נמנעת, משום שהעבודה בנתה מגדל בבל סוציאליסטי על יסודות השקר. דוגמא בולטת: בשונה ממפלגות סוציאליסטיות אחיות, מפלגת העבודה הינה היחידה בעולם, ששאבה את כוחה האלקטוראלי מהמעמד הבינוני גבוה.

יהיו שיתרצו זאת בכך, שאין עוד בעולם מפלגה סוציאליסטית שנדרשת להתאים את עצמה לבעיות ביטחון ברמה קיומית. דהיינו, כמפלגת שלטון, העבודה נדרשה לספק לאזרחים, שלום לפני רווחה. הצורך הדחוף במציאת פתרונות מדיניים למדינה במלחמה, דחק זמנית את העניין החברתי לשוליים. אלא שגם נוסחת השלום שסיפקה מפלגת העבודה, הייתה בנויה על שקר.

הסכם אוסלו הושתת על משאלת לב, לפיה הפלשתינים יוותרו על חלום השבת האדמה שנגזלה מהם ב-48, בתמורה ל-(איך אמר יצחק רבין?) "ישות פלשתינית שהיא פחות ממדינה". הקריסה ביולי אלפיים, לא היה בכוחה לשלוף מתוך השמאל אפילו פוליטיקאי אחד- אחד!!! שיודה: טעינו, יריבנו מהימין צדקו! בבחירות שלאחר הקריסה, מפלגת העבודה שמנתה 44 מנדטים בימי הסכם אוסלו, צנחה ל-19. מאות אלפי (!!!) מצביעים נטשו- ומהפוליטיקאים לא נמצא האחד שיגיד: שיקרנו לעצמנו. להפך.

וזה מביא אותנו לשאלה: מי יותר אידיוט - הדתי שמתווכח עם אלוהים, או השמאלני שמתווכח עם המציאות? במקום שיכירו בעובדות, האידיאולוגים השמאלנים האשימו את ברק שלא עשה מספיק כבוד לאיש עם הלסת הרוטטת. וזה, למרות שבקמפ-דייוויד הוא הניח על שולחנו של הראיס, את הנדיבה בהצעות. פרס הנהנתן, ביום הולדתו השמונים, חזר על הקביעה החולנית לפיה "ערפאת קיבל את פרס נובל בצדק".

תש כוחה של מפלגת העבודה. חבריה לא מאמינים ביכולת שלה לצלוח שיקום במדבר האופוזיציוני. רגליה כושלות. אפילו הפובליציסטים השמאלנים חשים שהאידיאולוגיה שעמלו בהפצתה, הניבה פירות באושים. זאת הסיבה שבכיריה משוטטים מתחת שולחנו של אולמרט, ומתגוששים ביניהם על כל עצם שהוא זורק.

עם חובות של מעל מאה מיליון ש"ח, שוכבת העבודה בתרדמת. המפלגה נתפסת כחדלת פירעון אידיאולוגי. אין לאף אחד מחבריה כוח וסבלנות לשמוע ולהשמיע רעיונות שלום. גם הניסיון הפתאטי של האיש עם המשקפת החסומה, להעביר בכנסת חוק, לפיו יזכו חיילי צה"ל בשכר מינימום, נראה ונשמע כפופוליזם מהזן המאוס.

העבודה משלמת מחיר כבד בגין הרומן המרגש עם השקר. אילו ניחנו חבריה במעט הומור עצמי, מארגני הכנסים של המפלגה היו מקרינים, על מסך רחב, קטעים מנאומיהם של רבין (ז"ל) ופרס בטקס חלוקת פרס נובל לשלום (שטוקהולם, דצמבר 94). במבט לאחור, ניתן להבין את הסיבות לשימוש שעושים סטנדאפיסטים פלשתינים, בנאומים האלה.

אשפת החיצים האידיאולוגית של השמאל ריקה. אין בה כלום. כשהאידיאולוגים חוששים לזנק לזירה, מה שנישאר לפובליציסטים מטעם, זה לחזור לנוסחה הישנה של רצח אופי. מפלגת העבודה, כבר לא מאמינה בעצמה. שני דברים גורמים לחבריה בעתה: קלפי ומראה. הרחיקו מהם את יום הבחירות, ואל תציבו מראה מול פרצופה המקומט של מפלגתם המזדקנת. השיניים התותבות שבכוס, הקמטים החרוטים בפנים, והברכיים הרועדות, מלשינים על האין אונות האידיאולוגית.

בספרי ההיסטוריה יהיה כתוב, שמותו של השמאל נגרם כתוצאה משימוש מופרז בשקר, ומהפחד לשרת את העם מהאופוזיציה. ובפרפראזה לפתגם סיני ידוע, אני אומר לאחיי מהשמאל: המסע לשלטון, מתחיל מצעד אחד קטן באופוזיציה. צאו מהממשלה...