|
|
הזנחה ויזואלית. התחנה המרכזית הישנה בת"א [צילום: יוסי מטלון]
|
|
|
|
|
גבול, קו-תפר לא נוכח מפריד בין שדרות רוטשילד והתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. מאה וחמישים מטרים מפרידים בין שני עולמות קוטביים. בצד אחד - מטר מרובע בנוי שווה 15,000$ ובצד השני, חיים לא שווים אפילו שקל אחד. בצד שבו הבורסה נמצאת לא רואים את האסון שמתרחש כל שנייה, כל דקה, כל שעה, כל יום במתחם התחנה המרכזית הישנה.
סמים, זנות, פשע, אלימות. כל מה שלא רוצים במקום אחר, נמצא בתחנה המרכזית הישנה. לאדריכלי העיר וקברניטיה לא ממש איכפת, לא איכפת לאף אחד, לא דואגים ליום המחר של המתחם הזה. בנו "פיל לבן", בנו לעיר תל אביב תחנה מרכזית חדשה והזניחו את זו הישנה. שפכו כסף וחומר בכדי ליצור אסון חדש במקום חדש, ובינתיים יצרו אסון חדש במקום ישן.
התחנה המרכזית הישנה היא למעשה מרחב פתוח וסגור, מקום שבו הסבל עובר ממרחב למרחב, מחלל לחלל. עסקות חיצוניות הופכות לפנימיות, משנות מרחב, נמצאות לפעמים במרחב חופף. החוץ הוא פנים והפנים הוא חוץ. המקום מכיל גופים ולהם חדות וויזואלית. פחד כללי תמידי וקיום על-תנאי, מאפיינים את התחנה המרכזית הישנה. במתחם הזה יש הזנחה וויזואלית, נטישה אנושית מעורבבת בזיהום בלתי מובן, זיהום כפוי, זיהום שהוא תוצאה של חוסר ברירה מצד אחד וחוסר התחשבות מהצד השני, החזק.
המסחר ההוגן בחומר, שהיה פעם, הפך למסחר נתעב באדם ובסמים. המגורים של פעם, הפכו למקומות עבודה וחדרי מנוחה של אוכלוסיה חלשה ומנוצלת. השימושים ההוגנים של פעם נתפסו על-ידי אדונים שהכניסו שם את עבדיהם.
איך אפשר להתעלם, להתאלם, איך אפשר ליצור גטו כזה במרחק של מאה וחמישים מטרים ממגדל רוטשילד 1, ממגדל ריצ'ארד מאייר, ממגדל ציון, ממגדל אקירוב, ממגדל הבנק הבינלאומי, מהבורסה שעולה ויורדת. האור של הכסף לא מאיר את החשיכה האנושית, את האסון שמתרחש במתחם התחנה המרכזית הישנה. האור והתקווה לא מאירים את החיים של העזובים הבלתי נראים בגטו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
