טעותם של פרקליטי קצב, כך נראה, היא ששלושתם נדחסו בהמתנה לקצב על ספסל הפרקליטים בבית המשפט, ואיש מהם לא נצמד אליו בתוך מכוניתו בסיבובים הנפתלים והמשפילים סביב מתחם בית המשפט.
כי החלטתו הסופית של קצב לסגת מעסקת הטיעון, כך נראים הדברים, נפלה ברגעים הקשים הללו.
די אילו אחד מפרקליטיו של קצב היה משנן באוזניו באותם רגעים את דבריו של השופט המחוזי שלי טימן, שאך לאחרונה נתן לציבור תזכורת מדהימה בדבר חששם של שופטים לזכות נאשמים אל מול ציבור שחושב אחרת.
וכשהציבור חושב אחרת, כי אז גם מושגים כמו "ספק סביר" ודומיהם הופכים להיות אלסטיים במידה מבהילה ומתאימים עצמם ללא קושי לרוח הנושבת.
ומי שעדיין סבור שבית המשפט הוא הוא המקום שבו מתבררים העניינים "באמת", עלול למצוא עצמו מופתע ומאוכזב בגלותו שגם המקום נורא ההוד הזה ניצב לו איתן - על חולות נודדים.
ואם קצב חושב שפרקליטיו יוכלו "לטחון" את המתלוננות על דוכן העדים כדי להגיע לחקר האמת, הוא עלול למצוא בית משפט שהחליט להיות אב ופטרון על נפשן המיוסרת, ולהגן עליהן מפני הרעה הזאת.
ואם דעתו של קצב תתקרר - ורצוי שתתקרר לפני מצעד המתלוננות על דוכן העדים - והוא, קצב, יחליט לחזור אל "שולחן הדיונים", הוא עלול למצוא מזוז שהתבגר והתחשל אל מול הצרות שפקדו גם אותו, ודברים שניתן היה להשיגם במחיר מציאה בעסקה שבוטלה - שוב לא נמצאים כבר על המדף.
אבל דבר אחד איש לא יוכל לשלול ממשה קצב אם לא תהיה עסקה: גם אם הוא יורשע כדין בכל הערכאות, איש לא יוכל למנוע ממנו לצעוק ולזעוק - אפילו בלבוש בגדי שב"ס חומים - שהוא זכאי וחף מכל פשע וקלון, ושהוא נפל קורבן לקנונייה ולבית משפט שנסחף אחר האספסוף ברחוב.
כי יש לא מעט אנשים, שהזכות להמשיך ולצעוק חפות - בין אם היא אמיתית או מדומה - שווה בעיניהם, ובעיני ילדיהם ונכדיהם, את מחיר הישיבה בבית הסוהר.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
