הבורסה להורות

בורסה שיש בה מוכרים בלבד - נופלת. ערכי המניות יורדים, תחושות של יאוש ואובדן משתלטות על המהמרים והתבוננות בכסף מתחתית ההפסדים מנביטה החמצה, תיסכול ותחושת אשם. איפה הייתי לפני הנפילה? למה לא לקחתי אחריות? למה סמכתי על אנשים אחרים והפקרתי את עתיד ילדי בידי אחרים?......

לא, זה לא הכסף שירד לטמיון, זו לא הבורסה ברמת גן שמנהלת את היקר לנו מכל. זה חינוך הילדים המופקד בידי גורמי חוץ משפחתיים ובלבד שאוכל, אני, ההורה, למצות את חיי עד תום מבלי שהילדים "יפריעו".

ילדים זו ברכה! ילדים זו גאווה - יש מה להראות: הם חמודים, הם לבושים יפה, הם עושים הצגות.... הם מתוקים כשהם קטנים, ממושמעים וניתנים לשליטה. ה א מ נ ם ?

הילדים לא בחרו להיוולד (רוחניים למיניהם יתנגדו לקונספט); אנחנו המבוגרים, מתוך אגואיזם צרוף, בחרנו ללדת לעצמנו ממשיכים. אנחנו המבוגרים בחרנו לקחת על עצמנו עול מתוך יצרים של אהבה לבן זוג, צורך אימהי להעניק, רצון להרחיב את התא המשפחתי או כל צורך קמאי אחר עד היצר הראשוני המובנה בתוכנו של שמירת המין האנושי. אלא מאי? מה שהיה הוא לא מה שהווה.

השתנו חיינו בעולם המערבי של המאה הזו בכל ההיבטים. נשים נאבקות להשגת שיוויון הזדמנויות בתעסוקה ובשכר, ובכך מוסיפות לעצמן שעות נוספות מעבר לעול הבית ואחריות גדולה עוד יותר. גברים מבקשים לעצמם מעורבות בתוך המשפחה ולא רק מחוצה לה. נשים חודרות לעולם תעסוקה "גברי" וגברים לומדים לקבל את הצדדים הרכים הטמונים בהם (סוציאליזציה על בסיס ג'נדר), עולם ההיי-טק משעבד את עובדיו, שעות העבודה לעולם אינן מסתיימות, הגלובליזציה מזמינה נסיעות למחוזות רחוקים מן הבית, הטכנולוגיה מאפשרת קירבה ותקשורת מחד, אך חוסמת לפרט את החופש להתנתק וכך ידה משגת אותך בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב. הטכנולוגיה גם חושפת את הילדים לעולמות אחרים ומאפשרת לילדים לרוץ קדימה אל עולמות תוכן וקידמה ללא הצורך בהתייעצות איתנו - החכמים יותר.

המרדף אחרי "האושר" הכלכלי מוציא אותנו בשבתות וחגים אל מרכזי הקניות, שולח את הילדים לחגוג ימי הולדת באמצעות בדרנים וספקי שירותים מעולם הדמיון וכל הזוהר יותר הרי זה משובח.... סף הסיפוק עולה בהתמדה, המירוץ להישגים האישיים (כוכב נולד, הדוגמניות, הישרדות - רק מעט מן הדוגמאות) ע"ח אחרים כאשר כל האמצעים כשרים...... הורים עסוקים וטרודים מפצים את הילדים כדי לרכך את רגשות האשם ואת המסלול להנפיק ילד מפונק, תובעני, לא מתחשב, ואגואיסט מוכן להזנקה.

אלימות, תחמנות, חרמות, קללות, חוצפה, סמים ואלכוהול, נהיגה פושעת ועבריינות ילדים ונוער - כולם תוצאה של הזנחה רגשית. הזנחה רגשית מצויה על רצף שבקצהו האחד עושר ויכולות כלכליות של משפחות מבוססות המאפשרות פינוק ללא גבולות (פינוק איננו אהבה!) ובקצה הנגדי משפחות דלות אמצעים או הורים חסרי מסוגלות הורית או פגועים רגשית מסיבות שונות.

יש גם באמצע: רבים בינינו הינם הורים שיודעים באינטואיציה את מלאכת הקודש של גידול בני אדם בוגרים ואחראיים בעלי נורמות התנהגות ותפקוד אישי וחברתי הולמים. אולם יש בינינו ציבור הולך וגדל של הורים מבולבלים שאינם מודעים או מדחיקים את האחריות הגדולה מכל המוטלת עליהם, והיא חינוך בלתי אמצעי של הילדים. מה זה אומר? להיות! לדבר! ללטף ולחבק! להקשי ! לשאול! להתעניין! לשתף! לאכול ארוחות משפחתיות לפחות שלוש פעמים בשבוע! להיות יותר זמן עם הילדים (כשהם ישנים זה לא נחשב...) מעון, גן, צהרון, חוגים, מטפלת, בייביסיטר, דודים, שכנות, ומסגרות מחליפות אחרות - זה חשוב וטוב, אבל הורים יקרים, כל אלה אינם יכולים לבוא במקום הורותכם הנוכחת.

בימים אלה עומדים להכריז על הקמת "המועצה הציבורית להורים בישראל" ביוזמה ברוכה של המחלקה להורים, משפחה וקהילה באגף להשכלת מבוגרים במשרד החינוך

מטרת המועצה למקם את ההורות בליבת הציבוריות בישראל, הורים כקבוצה חוצת מעמד חברתי בעלת דעה, השפעה ונוכחות דומיננטית מעצם היותנו נושאים במשרת הקודש; ה ו ר י ם בעלי תפקיד שיש לו השלכות אישיות, משפחתיות, חברתיות, קהילתיות, ל א ו מ י ו ת ... המועצה להורים תייצג את ההורים בבית המחוקקים, תמקם את השותפות והאחריות שלנו, ההורים, בכל הקשור לילדים מתוך הדדיות; המדינה תטמיע את מקום ההורות בכל תהליכי קבלת ההחלטות וההורים יחזירו לעצמם את האחריות והסמכות.

אני יוצאת בקול קורא (בצעקה גדולה) כי ראוי שנציגי המועצה יעורבו בתהליכי חקיקה חינוכית, חקיקה באשר לזכויות הילד, חקיקה בנושאי משפחה, ו/או כל תוכנית המתייחסת לילדים מתוך שהאחריות היא קודם כל עלינו, ההורים! ואולי, אם נהיה הורים מודעים ומושכלים הנושאים במלא האחריות על חינוך הילדים מתוך ידיעת הצרכים שלהם וכבוד אמיתי להיותם בני אדם, אולי אז לא נצטרך לעסוק כל כך בזכויות הילד - כי אלה יובנו ויוטמעו בכולנו האחראים לרווחתם הרגשית, נפשית ופיסית של אנשי המחר.

רק אם נשכיל לבחון את החברה כמורכבת מהורים, רק אם המדינה תיתן מקום להורות לשמה ורק אם ההורים ייקחו בחזרה את מושכות האחריות - רק אז תוכל המועצה הציבורית להורים בישראל לקבל משמעות כארגון א-פוליטי, בלתי משוייך, נייטראלי ונקי מכל אינטרס למעט אחד - רווחת הילד והמשפחה. רק כך נחזיר לעצמנו את החוסן הלאומי!! שכן סמכות הורים, כבוד האדם הנלמד בתוך המשפחה ואחריות הורית לתוצאות החינוך, בונים חברה בעלת עוצמה וסיבולת למצוקות חיצוניות.

חוסן המשפחה הוא החוסן הלאומי של ישראל.

אז איך מחזירים לבורסה את הערך? מפסיקים לאלתר, להמר על עתידו של הילד, ולוקחים אחריות אישית על החינוך הערכי שלו (ולא רק על הכסף...). חובה על המדינה לראות את ההורים ככאלה ולתת להם את ההזדמנות ללמוד הורות על-מנת שיכינו עצמם לתפקיד העצום הזה, לפתוח להורים דלת אל כל חדרי ההחלטות הכרוכות בגורלם ועתידם של הילדים, ולכוון את מערכת החינוך שתקבל את ההורים כחלק בלתי ניפרד מחינוך הילדים.
בעיני, זה הקרב הגדול והמשמעותי ביותר על חיינו במדינת ישראל.