אריה ואני הולכים שנים רבות ביחד, אני זוכר את ימי ה"גביר" האפלים. אריה, באומץ לב ציבורי נדיר, החליט להוציא לאור ספר עב כרס המספר את מעלליו של אברהם שפירא, ששלט באותה תקופה על הקופה הציבורית. שפירא, מן הסתם, לא היה מעוניין בפרסום הספר ופנה לבג"צ. מכאן התהליך ידוע, במשך זמן רב טחנו טחנות הצדק את הספר, הספר פורסם וזכה להצלחה יוצאת דופן בספרות הישראלית.
אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שאריה שילם במיטב כספו כדי להגן על זכות הציבור לדעת כשהוא נשאר אריה בודד במערכה, חברים רבים ניתקו איתו קשר ורכילויות על אופיו החלו להסתובב ב"בראנז'ה" העיתונאית. המפרגנים היו קומץ חברים שאני גאה לומר שנמניתי עמם, שהקימו את עמותת אומץ.
במסגרת העמותה למדנו להכיר את נפגעי השחיתויות, אנשים ש"העיזו" לגלות קלונם של מושחתים. וכמו שקרה לאריה, קורה להם: החברה נידתה אותם, הם נזרקו ממקום העבודה, חבריהם בגדו בהם, בני משפחתם כעסו עליהם, הם נחשבו בחברה תמוהים במקרה הטוב. אבל הם לא מוותרים: בנחישות מעוררת הערכה הם שולחים מכתבים, עוברים מאחד לשני, פורשים קלסר עתיר מידע ומצפים לקצה חוט שיוביל אותם אל המנוחה והנחלה, וזאת מגיעה לעתים רחוקות, אם בכלל.
אמר אחד העם: "ארץ כי תחרב יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית. אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו".
דבריו של אחד העם מביאים אותי לעמוד 36 בספר "זעקי ארץ מושחתת וכך כתוב: "מי שמפקפק בנתונים המדאיגים הללו ונזקק לסימוכין נוספים כדי לשכנע את עצמו באיזו מדינה הוא חי, יכול להסתמך על המדד הדו שנתי, הבודק את איכות השלטון ונחשב לדוח נאמן ביותר שמתבסס על חצי תריסר "אשכולות" נבדקים בכל העולם.
א) שקיפות ואחריות שלטונית: תהליך הבחירה של הממשלה, זכויות פוליטיות ואזרחיות, תקשורת חופשית, אמינות הממשלה.
ב) יציבות פוליטית: היעדר אלימות ומעשי טרור.
ג) יעילות הממשלה: טיב ורמת השירותים ציבוריים, עצמאות השירות הציבורי מול לחצים פוליטיים.
ד) איכות ההסדרים המווסתים (רגולאטורים): מידת הפיקוח על המחירים, על המערכת הבנקאית וכו'.
ה) שילטון החוק: שיעור הפשיעה, יעילות מערכת המשפט, כיבוד חוזים והסכמים, שוויון בפני החוק.
ו) פיקוח על שחיתות: ניצול הכוח הציבורי-שלטוני להשגת רווחים כספיים, שוחד בזירה הפוליטית ציבורית ועוד.
כל מי שעיניו בראשו יודע שבכל הפרמטרים הללו מדינת ישאל אינה מהמצטיינים, ההפך הוא הנכון. החברה הישראלית למודת הסבל אדישה לכל זה, היא הפכה אדישה למעשי אלימות ואונס, אדישה לשלטון קלוקל, אדישה לעוניים של ילדים והאדישות הציבורית, אם כל חטאת היא. כמאמר אחד העם: אך העם כי יחרב, מי יקום לו, ומאין יבוא עזרו.
מעטים הם אוהבי העם והמדינה כאריה אבנרי, המוכנים לעמוד בפרץ והפרץ רב מנשוא על כתפיו הדלות. הספר: "זעקי ארץ מושחתת" הוא קול שופר בודד של אריה אבנרי בים של שחיתות, קול תרועה ושברים, ולוואי וקול זה יעיר את אזרחי המדינה ולוואי ויקומו, יעשו מעשה ויפתחו שערי הצדק, היושר ואהבת האדם.
