מלחמת ההישרדות של יוצאי אתיופיה

מחקר שערך ד"ר חזי יוסף, מנכ"ל כפר הנוער ויצו נחלת יהודה בנושא הקהילה האתיופית בישראל עולה, כי ללא חשיבה מחודשת וחינוך מחדש של צוות המורים ומערכת החינוך נמוכים סיכוייהם של תלמידים יוצאי אתיופיה להשתלב ולהצליח, שלא לדבר על כישלון אקדמי.

להלן חלק מהקשיים והנושאים העולים במחקר:

- המורים רואים את ההסתגלות ההתנהגותית (שליטה עצמית, יושר) כתפקיד בית הספר. עמדותיו של המורה כפי שהן באות לידי ביטוי במחקר זה, מקבעות את המורה בעמדה של מעצב התנהגות.

- המורה נמצא בסיטואציה לא פשוטה שבה המשמעת בכיתה, השליטה העצמית של הילד, הימנעות מגירויים סביבתיים ומשונות תרבותית הם תנאי הכרחי לעמידתו (של המורה) בציפיות תוכנית הלימודים וההנהלה.

- הדרך בה מתנהלים הלימודים והאינטראקציות החברתיות בבית הספר ובפעילות הבלתי פורמלית הקשורה בבית הספר, אינם מאפשרים לתלמיד יוצא אתיופיה התנסויות חווייתיות חיוביות.

- העדר חוויות חיוביות מקטין את הסיכויים להשתלבות טובה מבחינה חברתית ואקדמית.

- למשוואה הקשה והמסובכת של התנהלות האירוע הלימודי בבית הספר מתווסף קושי נוסף, שאין בו להקל על המורה והמתבגר יוצא אתיופיה. המורה עצמו נמצא בתהליך הסתגלות למציאות חדשה שמקורה בעידן השיח הפוסטמודרניסטי והתערערות מבני היסוד של החינוך המודרני.

המורה מבולבל מהמציאות המשתנה ומבוהל מהערעור על מוסכמות. ערעור זה עולה משאלות כמו הזכות לחנך ואילו ערכים יש לחנך. שינויים נוספים שלא מקלים עם המורה הם המעורבות ההולכת וגדלה של ההורים בנעשה בבית הספר, בתכנים ובאופן פעולתו של המוסד.

מכאן שגם המורה, כמו ההורה שרוי במשבר הסתגלות. גם המורה וגם ההורה הם הדמויות שהתלמיד יוצא אתיופיה צריך להיאחז בהן כאוהל הנאחז ביתד.

- ההורים והמורים יוצאי אתיופיה אינם מסכימים על מטרות החינוך. יתר על כן, ציפיות ההורים מבית הספר סותרות את ציפיות המורים.

ההורים רואים בחוכמה, כמייצגת הקניית ידע, תכונה חשובה ביותר, וכנקודת זינוק להשתלבות חברתית. המורה שתפקידו להעניק חוכמה (ידע), אינו רואה בחוכמה תכונה חשובה באופן מובהק- ביחס להורים.

- הילדים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך שרויים במצוקה בשל סתירה זו והתחושה שלהם כפי שעולה מהמחקר היא שההורים לא יכולים להועיל או לא יכולים להיות גורם משפיע מול המורה. תחושה זו נובעת גם מהכרתם של הילדים כי מפגש הורה עם מורה לא התאפיין בדיאלוג פורה אלא דיאלוג שהתמוטט ושאינו פועל כפי שצריך לפעול.

- על-מנת לבטא את מצוקותיו קל לו לנער יוצא אתיופיה לאמץ כלי התמודדות חיצוניים כמו שפה אגרסיבית על-מנת לשרוד, להביע רגשות ועמדות באמצעות שימוש בקללות או בטון דיבור צעקני.

אולם, אין בהתבטאויות אלה הפנמה אמיתית של האגרסיביות הישראלית, שכן שפת הגוף המסתגרת והכנועה עומדת בניגוד למילים ולטון הדיבור, ובהתאם לקוד הכבוד האתיופי, שכאמור, הוא מרכיב חשוב בתרבות העדה.

- בקושי, בחיכוך ובמאבק אליו נקלע, חש הנער כי עליו להיאבק
מאבק הישרדות מתמשך. הקונפליקט והייאוש היוצאים מתוך מציאות זו מופגנים גם בדרך שיש בה לכסות על רגשותיו האמיתיים . מורה, מטפל או עובד נוער אפקטיבי לומד לקרוא מעבר להתנהגויות אלה.

בילד הזועם עלינו לטפל מעבר להתנהגות התוקפנית. אם ברצוננו לקדם את הילד וענייניו אסור שנתרכז רק בהתנהגותו התוקפנית ועלינו לבחון את מקורותיה.

- המחקר מציע מודל המעודד את המורה, המטפל או עובד הנוער והקהילה להסתכל אל מעבר לאירוע מסוים ולראותו בקונטקסט כולל של אירועים בחיי העדה האתיופית בכלל, משפחת הילד וחוויות מחלישות ומחזקות שחווה הילד בעבר במסגרת בית הספר.

"קהילת האתיופים הינה קהילה לא מטופלת, ואם יימשך מצב זה, היא עלולה להתקבע בשוליים החברתיים של המדינה ולהוות את הקבוצה המקופחת המוצהרת הבאה", כך קובע ד"ר חזי יוסף. ד"ר יוסף הוא מנהלה מזה 5 שנים של פנימיית נחלת יהודה ויצ"ו בראשון לציון, המאוכלסת בנוער עולה מארצות שונות - מחציתם בנוער אתיופי, והוא מכיר אישית רבים מהם ןאף ליווה אותם בדרכים קשות אבל עם אחוז גבוה של הצלחה.

מסקנתו: "יש כעס ותוקפנות בקרב נוער יוצא אתיופיה".
במסגרת התיזה, עשה יוסף עבודה על השתלבות עולים ומיעוטים בתוך תרבות רוב, תוך התמקדות בשילובה של אוכלוסיה שחורה בתוך אוכלוסיה לבנה ובמקרה שלפנינו - השתלבות האתיופים בחברה הישראלית. העבודה כללה מחקר תוכני - ראיונות, ומחקר כמותי - שאלון.

יוסף ניסה לבדוק מה במסלול החיים של העדה מאיץ משברים ומגביר תסכולים, כעס, ותוקפנות. בהמשך: הוא מציע דרכים להתגבר על המכשולים. במהלך עבודתו, בקרב מספר נחקרים גבוה במיוחד, בדק חתך - נוער אתיופי. כיצד הוא רואה את עתידו? את תעסוקת הוריו? כיצד מסתדר בבית הספר? וכו'.

בחלק השני: בדק את המסגרת המשפחתית והלימודית של יוצאי אתיופיה. הורים ומורים. הוא ביקש לבדוק מה כל אחד מהם מצפה מהנער האתיופי. ההנחה היתה שבית הספר והבית משדרים ציפיות שונות, מה שמעמיד את הילד בקונפליקט ומעצים את המשבר.

- התוצאות, בקרב מספר נחקרים גבוה מאוד, תאמו את ההנחה, ואף עלו עליה: התברר שיש ציפיות סותרות!!

ההשפעה על הילד: בכל מקרה הוא לא ייחשב לבסדר. אם יענה על ציפיות הבית - לא יענה לציפיות בית הספר. אם יענה לציפיות בית הספר - ייחשב ללא בסדר בעיני ההורים. מסקנות: תנאי החיים פועלים נגד הילד. ומהווים מצע לתסכולים, כעס ותוקפנות.

למעשה, בדק בעבודה 3 מעגלי החיים שלו. המעגלים:

1. מעגל קהילתי עדתי - העמד העדה, האם יש בקירבה ח"כים, אישים חשובים, מעמדה בתקשורת, וכו'.

2. מעגל משפחתי - היסטוריה משפחתית. צפיפות מגורים. מקצוע ההורים. השתלבות אחיו הבוגרים. וכו'.

3. מעגל אישי - השכונה. יציבות גאוגרפית (האם עבר מספר בתי ספר? מתברר שרבים מנערים אלו עברו מספר בתי ספר בחייהם, מה שבוודאי לא מקל).

לאחר לימוד שלושת המעגלים והבנתם - המסקנה:

"האתיופים הינם קהילה לא מטופלת, ואם יימשך מצב זה היא עלולה להתקבע בשוליים החברתיים של המדינה ולהוות את הקבוצה המקופחת המוצהרת הבאה".

המלצות: גן ילדים - עליהם ללכת לגן עוד לפני גן חובה. רבים מהילדים הללו מתחילים רק מגן חובה, כי לפני כן הוריהם לא יכולים לממן את הגנים הפרטיים. כך מיומנויות תקשורתיות נמנעות מהם ומתחיל להתהוות פער כבר בגיל הזה.