רעיונות שלום תלושים מהמציאות

א. אני מודה כי בעיניי, נשיא ארצות הברית בעבר, ג'ימי קרטר, הוא אדם מאד ייחודי. כאשר אני מבחין באמצעי תקשורת המדווח על פעילותו, אני מקשיב בסקרנות. הוא מהווה עבורי דוגמא לפעילות והשראה לדרך פעולה, בעיקר כשהסיכויים ליישום – קלושים לחלוטין.

ב. ברור לי כי המצב הפוליטי במזרח התיכון – אינו תקין. המזרח התיכון דומה לחבית מלאה בעשרות חפצים נפיצים, שההסתברות להתלקחותם והפיכת הסביבה של החבית למקום אפוף להבות וקורבנות – גבוהה. ילידי המקום, כמוני, יספרו לכם כי הם מורגלים למצבי הסף הללו. ואין בהם חידוש גדול. משול הדבר לחיים על צירו של השבר הסורי אפריקני. ידוע, אך לא משנה את לחץ הדם.

המזרח התיכון, ובעיקר החלק המכונה ארץ ישראל, היה במשך מאות ואלפי שנים אזור מוכה קרבות על השליטה בו ובמי שעובר בו. כל עם שישב בו לא ידע שלווה רבה. ההיסטוריה תעיד על כך. שימו נא לב כמה דתות בצבצו וצמחו במקום כל כך קטן, ואני מדבר רק על הדתות שהאריכו ימים ושרדו עד ימינו אנו. החשיבה כי ישרור שלום ביניהן היא חשיבה תמימה ותלושה מהמציאות ההיסטורית. גם אם שקטה הארץ 40 שנה, אזי בתום התקופה חזרו היצרים לסורם. השוני בין הקבוצות והדתות – גדול מדי. הפרשי היכולות ביניהן לאורך השנים תרמו את שלהם לתבערה, ועוד יותר תרמו - פערי הרכוש ורמת השפע שאינם שווים עמהם הגיעו למאה ה-21 ומה שגרוע יותר - הפערים הולכים ומתרחבים. בעיניי, זוהי סיבה מרכזית לקנאה ומחלוקת על מה שמגיע למי.

ג. בראייה אופטימית של חצי הכוס המלאה, ניתן לומר כי באופן יחסי המצב כעת הרבה יותר טוב מאשר לפני שישים שנה. אז הקיפה אותנו מקהלה עוינת של עמי ערב שנשבעה השכם והערב כי מטרתם היחידה עלי אדמות היא החרבתנו. אני גם מסוגל להבין את התסכול הגדול שאחז במוסלמים היושבים בארץ ישראל, החל מהמאה ה-19, למראה היהודים שהגיעו לכאן והצליחו להפוך את המקום השומם והפרימיטיבי למדינה שהם עצמם לא יצליחו ליצור לבד בשום זמן נתון. קנאה ופער מהותי שהלך והתגבר במשך 120 השנים האחרונות ליבה באופן מובהק את השנאה המוסלמית, שהייתה קיימת עוד קודם לכן, לכל מה שהיה שונה או מוצלח יותר. המאמצים להשמיד ולאבד ולשרש את המיעוט היהודי שנאחז בישראל – עלו בתוהו. אין פלא שהקמת המדינה היהודית בתמיכת רוב מדינות העולם הפכה עבור הקבוצה של המוסלמים שישבה כאן ליום אבל לאומי. עוד תופעה מוזרה שמאפיינת אותם: להתרכז במה שהיה ואבד ולא במה שניתן להקים בכוחות עצמם.

ד. לאחר הקמת מדינת ישראל, ובמהלך מספר מלחמות לא מוצלחות שניהלו המדינות המוסלמיות עמה, חל במשך השנים שינוי מתמשך. מפעם לפעם הצליח עקשן חיצוני לשכנע את אחד השחקנים המהותיים בקבוצות המוסלמיות – לוותר על מטרתו המקודשת (להשמיד ולאבד) ולהעדיף להקדיש מרץ רב יותר למטרות אחרות, קלות יותר להגשמה. פריצת הדרך החלה במצרים. אחריה באה ירדן. לבנון ניסתה מספר פעמים להיחלץ מאחיזת הדוב של האח הגדול הסורי ולעגן את ההסדר עם השכן הציוני בשיתוף פעולה הרבה יותר מסיבי. לשווא. הרדיקלים שנותרו בצד הסורי, בסיוע אירני, לא הסכימו לוותר וכך לבנון, השקטה והמאוזנת יחסית בעבר, הפכה להיות לקן צרעות פעיל ומסוכן.

ה. אם בעבר, קל היה יותר ליצור הסכמים עם מדינות. המצב כעת הפך להיות סבוך הרבה יותר. סוריה דורשת מחיר ברור עבור הפסקת הלחימה: את רמת הגולן בשלמותה. הרשות הפלשתינית דורשת מחיר ברור עבור סיום הלחימה מול האויב הציוני: מדינה פלשתינית בכל השטחים שנכבשו על-ידי ישראל לאחר ה-4 ביוני 1967 והחזרת הפליטים למקום מושבם הקודם – לא רק בשטחי הרשות אלא בכל שטחי ישראל בין הירדן לים התיכון.

ו. כאן נכנס לפעולה נשיא ארצות הברית בעבר, ג'ימי קרטר. הוא אינו מהסס לרגע. חדור ביטחון עצמי רב הוא סובב בישראל, בשטחי הרשות ובסוריה. משוחח עם כל מי שמוכן להיפגש עמו, משגר הצהרות שיפוטיות לכל אמצעי תקשורת (החמאס לא בסדר כאן וישראל לא בסדר שם..). האמת היא שג'ימי לשעבר אינו ראשון החוטאים בחטא היוהרה. קדם לו הנשיא הנוכחי של ידידתנו הגדולה ארצות הברית, ג'ון בוש השני שדחף למהלך מהיר דומה, תלוש מהמציאות הקיימת, בוועידת אנפוליס: הסכם תוך שנה, כך הצהיר. אני מתבונן בשני המנהלים הבכירים הללו ותמה מהיכן היוהרה הזו לחשוב כי ביכולתם לפתור את בעיית הדורות בין שני העמים תוך פרק זמן כה קצר. אפילו אוטוסטראדה בונים בתהליכים הרבה יותר מורכבים וארוכים. קרטר, נשיא ארצות הברית בעבר, משוכנע ממש כמו הנשיא הנוכחי של ארצות הברית כי בידיו נמצא הפיתרון להפסקת הסכסוך היהודי מוסלמי הנמשך מאות שנים. קרטר מצויד באותה יומרה שאוחזת בנשיאים אחרים של ארצות הברית שממלאים את התפקיד של השריף העולמי ו"פותרים" סכסוכים (כך הם מאמינים) ברחבי תבל. תחילה הייתה קוריאה. אחריה וייטנאם. אחר כך הגיע תורה של אפגניסטן ואחריה עירק ועוד זמן קצר נעבור לאירן.

ההנחה הבסיסית של קרטר ושות' היא שהעולם העוסק במלחמות מיותרות יקבל בלית ברירה את מנהיגותה של ארצות הברית. בלית ברירה כיוון שעדיפה הפשרה על המלחמה, ועדיף הסיוע האמריקני על העוני, הבערות וחוסר הדמוקרטיה. כך הם מאמינים. ומשום מה ברור לקרטר ושות' כי ישראל והערבים יתפשרו זה עם זה. ישראל תוריד ישובים והמוסלמים יתרמו "הודנא". ישראל תוותר על חלק מירושלים וחלק מהערבים יאמר למיקרופונים כי ייתכן (אולי... נראה... כנראה) שישראל קיימת ויש להכיר בה. הרעיון המרכזי הוא שאנו ניתן שטחים, ניסוג לאחור, המערב ייתן כסף לשני הצדדים, והמוסלמים יתרמו דיבורים: יסכימו לקרוא להפסקת האש בשם מיתולוגי מתרבות האיסלאם והמומחים יסבירו לנו שזוהי הפסקת אש, הודנא, מנוחה קלה, זמן להצטיידות. ועוד כל מיני הבלים טרמינולוגיים חסרי מהות ותוכן.
זוהי הנחה לא נכונה. אני מעריך כך לאור היכרותי עם היושבים היהודים בין הירדן לים.

ז. אין סיכוי גדול שאוכלוסיית ישראל תשוב, בכל הסכם אפשרי, לגבולות 1967. להערכתי, הסיכוי שואף לאפס. קרטר ושות' טרם קלטו זאת. אטימות זו מאפיינת את המדיניות האמריקנית ברחבי הגלובוס. יש להם תוכניות פנטסטיות שלא תואמו עם אדוני המקום. והתוצאה: נראית לעין בכל מקום בו הם מתערבים.

נעבור לצד המעשי ונשאל את עצמנו חמש שאלות רטוריות:

1. נמפה את העיר ירושלים ונבדוק כמה שכונות יהודיות נוצרו בה מאז מלחמת ששת הימים. היש סיכוי לדעת כל בר דעת כי שכונות אלה יוחזרו לפלשתינים?

2. נמפה את הישובים הגדולים ביהודה ושומרון. היש סיכוי כי ישובים אלה יימחקו מהמפה ויועברו לפלשתינים? אין מדובר במאחז אלא בערים ובמועצות מקומיות שבחלקן יש יותר מעשרים אלף נפש.

3. נמפה את רמת הגולן. היש סיכוי כי מדינאי ישראלי יעבור לצד המעשי של החזרת כל רמת הגולן (או מחציתה) לידיים סוריות? אולי בחדרי חדרים מתכננים זאת. אולם איש לא יעז לבצע זאת.

4. היש סיכוי שישראל תיאות לאפשר למאות אלפי פליטים המצויים בירדן, מצרים, סוריה ולבנון להיכנס לתחום ישראל?

5. ומכיוון שכל השאלות הקודמות תיענינה בשלילה, האם לדעתכם הצד הפלשתיני יאות לבלוע את רוקו ולקבל את ארבע הצפרדעים הללו? כנראה שגם לשאלה זו צפויה תשובה שלילית.


מהי המשמעות של חמש השאלות הרטוריות והפסקניות הללו שלי על מצב השלום במזרח התיכון? השלום המיוחל לא יתקדם ככל הנראה כתוצאה מכך. אבל, לצורך ההנחה, הוא גם לא יתקדם אילו היינו לוקים ברפיון שכל זמני ומבצעים את אחת הפעולות שנשיא ארצות הברית מפציר בנו לבצע. הסיבה לכך פשוטה לחלוטין: אין מתאם (ולא יהיה מתאם בעשרות השנים הקרובות) בין העולם המוסלמי הרדיקלי לבין העולם המערבי. הפער בין התרבויות גדול מדי.

ח. המסקנה שלי היא שהדרך לשלום חייבת לנוע מעמדה של גזר ומקל. הרשות הפלשתינית לא תזכה בעשר השנים הקרובות במדינה בשטחי יהודה ושומרון. היא תזכה לממשל עצמי, לסיוע עולמי לפתרון בעיית הפליטים במקומות בהם הם יושבים כעת, לזכות לחיי שלווה ופרנסה. בתום עשר שנים בהם תוכיח הרשות את יכולתה לנהל את ענייניה ותושביה באופן אחראי, יסופחו שטחים מתוך יהודה ושומרון לירדן ורצועת עזה – למצרים. אם ישאפו הפלשתינים לזהות לאומית, יואילו נא לקבלה בפרלמנט של מצרים וירדן. לא יסכימו מצרים וירדן לקבל את אחיהם, אז לא. אשר לרמת הגולן, החלק היחיד שסוריה עתידה לקבלו הם הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה. מיתר הרמה, יכולה סוריה לשכוח.

מקל החובלים ינחת על כל מי שיעז לנקוט בפעילות חבלה או רצח. ללא הנחות. הגלגל הסתובב ביהודה ושומרון וברמת הגולן במלחמת ששת הימים. כעת, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. מי שניסה לתקוף את מדינת ישראל משטחי הגדה ומשטחי הרמה – ישלם את המחיר. אנו לא המדינה היחידה בעולם שסיפחה אליה שטחים בתום מלחמה. אם מדינה אירופאית או אמריקנית רוצה לבקר אותנו על כך מוטב שתבדוק תחילה את ההיסטוריה שלה ואז יתברר שישראל איננה חריגה. להיפך.