בזבוז, כרגיל

למרות השנה השחונה - הוזרמו שמונים מיליוני מטרים מעוקבים (מ"ק) של מים, שיכלו לשמש לחקלאות, לים. כך, בוזבזו מים רבים וירדו לטמיון - בגלל חוסר-תבונתה הבוטה של ממשלת ישראל.

הדבר חמור שבעתיים, כיוון שאנו עומדים בתחילת הקיץ כשהכינרת נושקת ל"קו האדום" המפורסם, ועוד מעט יתחייב סוף לשאיבה ממנה.

כתוצאה מכך, הונחת הגרזן על מכסות המים של החקלאים ועל הגינות הציבוריות.

אנחנו חיים בסף המדבר, וחשוב לנצל את מתנת הטבע, שניתנת חינם - הגשמים. אצלנו רובם זורמים לשווא לביוב ולים - כיוון שמערכת לאיסוף שיטפונות (מי נגר) הוזנחה שנים רבות. באוצר אומרים, שאינה כלכלית. כמי שמטייל הרבה - ונהג משך שנים לרדוף אחר שיטפונות בנגב ובמדבר יהודה - לא הבנתי זאת, מאז שראיתי את השיטפון הראשון שלי, בנגב, לפני יותר מארבעים וחמש שנה.

מי קולחין הנם מי ביוב, שטופלו - טוהרו - על-מנת שנוכל להשתמש בהם מחדש - בעיקר, לחקלאות ולתעשיה. את טיהור מי הביוב לסוגיו עושים במכונים לטיהור שופכין (מט"שים). המדינה השקיעה כ-170 מיליון שקל בהקמת מט"שים, ועלות השלמת המערכת נאמדת בכ-700 מיליון שקלים נוספים. המדינה השקיעה במט"שים, אך לא השקיעה בתשתית, שתוכל לאגור את מי הקולחין, ולהזרימם לצרכנים, המשוועים למים.

ביוב (שפכים) הנו תוצאה בלתי נמנעת של חיי האדם. לכן, כדאי למחזרו, אחר שנאסף מיצרניו. ככל שאנחנו יותר עירוניים, אנחנו מייצרים יותר ביוב. נציבות המים העריכה בשנת 1994 את פוטנציאל מי הביוב בישראל בסך של 389 מיליוני מ"ק. כבר אז 94 אחוזים מהם נאספו בצינורות מבתים באזורי מגורים, מאזורים חקלאיים ומאזורי תעשיה. 309 מיליוני מ"ק מתוך פוטנציאל הביוב טופלו (85 אחוזים); ומתוכם 254 מיליון מ"ק הועברו לשימוש בחקלאות. בשנות התשעים נבנו כ-120 מט"שים חדשים - הכפלה של מספר מכוני הטיפול בארץ. במקביל, פותחו שני מפעלים גדולים על-אזוריים: המפעל לטיפול בשפכי גוש דן (שפד"ן), שהיה המפעל הראשון שהוקם בארץ, ותשלובת הקישון באזור הגליל המערבי. בהדרגה גם גדל השימוש במי קולחין להשקיה. חלק אחר ממי הקולחין מוזרם, אחר טיהור נוסף, למאגרים תת-קרקעיים.

ובכן, אנחנו בזבזנים, כרגיל, והבזבוז כפול: מים וכסף. טיהור מ"ק של מי ביוב עולה 1.6 ש"ח - כלומר, לא רק שאיבדנו מים יקרים, אלא הפסדנו כמאה ושלושים מיליוני שקלים. ולא נכניס לחישוב את שיקום הגינות הציבוריות, שייובשו עקב המחסור במים. גם בלי השנה השחונה, שקיבלנו השנה, יש לנו מעט מדי שטחים ירוקים לרווחת הציבור.

עוד מעט תצא נציבות המים למסע נגד מי שמתקלחים, נגד מי שמשקים את גינותיהם ונגד השוטפים את מכוניותיהם. כך, במאמצים רבים, יחסוך כל בית-אב מטרים מעוקבים ספורים, שאין להם משמעות כוללת - למרות ערכם החינוכי.

בבזבוז הגדול, שכולם יודעים עליו, לא יטפלו. פרקינסון כבר כתב על כך בשנות החמישים בחוקיו הנודעים. כל כמה שנים מתעוררים אצלנו לרגע, וצווחים על המחסור במים, אך לא עושים דבר. למשל, באמצע השרון - בין נתניה לבין רעננה - עוד משתמשים בבורות ספיגה, המזהמים את מי התהום. וכמובן, אנחנו מפגרים בניצול המקור האדיר למים, שעומד לרשותנו - התפלת מי-ים ומים מליחים.