איזון נכון ולא "מערב פרוע"

הצעת החוק להגנה עצמית, המכונה "חוק דרומי", גובשה כהצעת חוק פרטית ע"י חברי הכנסת חסון, רותם, כץ, הנדל, לנדבר, מילר, מיסז'ניקוב, אריאל, מרגי, מרציאנו, סער, שרוני וגבאי. במהלך הדיונים היא תוקנה ע"י משרד החקלאות כך שהיא תכלול גם התייחסות לפריצה למשק חקלאי מגודר והפכה לעמדת הממשלה.

הצעת החוק נתפשת ע"י פרשנים משפטיים, עיתונאים וחלק מחברי הכנסת כהצעת חוק שתיצור "אנרכיה" ואווירת מערב פרוע בישראל. המתנגדים טוענים שההצעה מעודדת הפעלת אלימות ללא כל סייג נגד פורץ ומי שיפעיל כוח בלתי סביר לא יועמד לדין בשל ההגנה שמעניקה לו הצעת החוק. אנו חוששים כי דווקא טענות אלו, המושמעות ללא אחריות ציבורית, עלולות להטעות אנשים לגבי מטרת החוק - ועל-ידי כך לעודד אותם לפעול באלימות.

כהערת אגב נציין כי החוק נולד כתוצאה ממציאות של אוזלת יד משטרתית הנובעת ממצוקה תקציבית, שאינה מאפשרת למשטרה פריסת כוחות ויוצרת מצב בלתי נסבל בו המשטרה מודה בעצמה כי הגיע לקצה גבול יכולתה במלחמה בפשיעה ועל כן לא תוכל לתת מענה לכל סוגי העבירות נגד האזרח. הפושעים, לעומת זאת, אינם סובלים מאותן בעיות...

דברי המתנגדים אינם עולים בקנה אחד עם הכתוב בהצעת החוק. בחינה משפטית מדוקדקת מראה כי הצעת החוק מכילה תנאים רבים, שבהם חייב לעמוד המתגונן טרם יוכל ליהנות מטענת "הגנה עצמית". המתנגדים גם מתעלמים מהקו הברור שנוצר ע"י פסיקת בתי המשפט, ושלדעתנו ישמש כקו מנחה לרשויות התביעה, שיבחנו בעתיד כל טענה של הגנה עצמית - גם לאור החקיקה החדשה.

על כך עוד נוסיף כי מי שאלים בטבעו אינו צריך חוק כדי לפעול ובלאו הכי אינו נמנע מלפעול בגלל חוקים שמונעים זאת. יתירה מכך, הסטטיסטיקה מוכיחה כי האלימות ברוב המוחלט של המקרים מגיעה מצד העבריין ולא מצד האזרח הפשוט.

התנאי הראשון בו נדרש המתגונן לעמוד הוא כי הפעלת הכוח הייתה דרושה באופן מיידי ונפסקת משאינה דרושה עוד להשגת מטרה זו. כך, אדם שיפעיל כוח כלפי פורץ נמלט מחוץ לביתו, למשקו החקלאי או לבית העסק שלו מסתכן בהעמדה לדין.

התנאי השני המופיע בהצעת החוק הוא כי הפעלת הכוח תהה רק על-מנת להדוף את הפורץ וכל פעולה שתעשה אח"כ תביא להעמדה לדין.

התנאי השלישי הוא כי המעשה היה בכוונה לבצע עבירה - תנאי זה מחייב את המתגונן לבחון היטב את כוונת הפורץ ולא להפעיל נגדו כוח ללא שבחן את כוונת הפורץ.

שלושה תנאים נוספים שעל המתגונן לעמוד בהם מתייחסים לסבירות המעשה וניתן לגזור אותם מניתוח עקבי של הפסיקה בנושא ההגנה העצמית ובנושאים כגון: הזכות לחיים ועשיית דין עצמי.

התנאי הראשון הוא תנאי הנחיצות - תנאי זה קובע כי גם אם התקיימו כל התנאים ומוצדק לפעול נגד הפורץ עדיין אתה חייב לבחור את אמצעי הפעלת הכוח הנמוך ביותר בנסיבות העניין וגם אז להשתמש בו במידה המועטה ביותר בנסיבות העניין - לדוגמא, אם כבר בחרת להשתמש באלה נגד פורץ עליך לשקול האם נחוץ לפצפץ את ראשו או שאפשר להסתפק בחבטה עזה באזור הרגליים.

תנאי נוסף הוא דרישת התקיימות הסכנה. כלומר גם אם פרצו אליך למשק, לבית או לבית העסק - מבלי שהיית בסכנה לא תוצדק הפעלת כוח לבלימת הפורץ.

חשוב לציין כי תחושת הסכנה הסובייקטיבית של כל אדם נתונה לביקורת שיפוטית של רשויות התביעה ושל בית המשפט והדבר מהווה בלם נוסף נגד שחרור מהיר של עברייני הגנה עצמית. כך למשל, שוטר משמר הגבול שמואל יחזקאל הועמד לדין לאחר שירה בפלשתיני שפגע בו עם רכבו וכל זאת במהלך סכנת לינץ' שנשקפה לו ולחבריו השוטרים בתוך כפר פלשתיני. הטענה של התובע הייתה כי השוטר לא היה בסכנה. מכאן ניתן להבין כי מושג הסכנה הוא נזיל מאוד. בסופו של דבר זוכה השוטר במחוזי אולם עצם העמדתו לדין מראה כי לא בנקל אדם ישוחרר לביתו אם פעל באלימות נגד תוקף.

תנאי שלישי הוא תנאי הסבירות - הוא מודד את עוצמת הנזק שגרם המתגונן אל מול עוצמת הנזק שהיה יכול לגרום הפורץ אם היו נותנים לו להמשיך במעשיו. הצעת החוק קובעת כי מי שפעל באלימות בצורה בלתי סבירה בעליל לא יזכה להגנת החוק ויועמד לדין. והינה לנו עוד בלם נגד שחרור אנשים שיבצעו מעשים שחברה שומרת חוק אינה יכולה לסבול.

השילוב של כל התנאים שבהם נדרש אדם לעמוד לצורך הוכחת ההגנה העצמית מצביע על כך שמדובר בהצעת חוק מאוזנת שטוב יעשו המחוקקים אם יקדמו אותה במהירה כדי להסדיר את זכויותיהם הבסיסיות של אזרחים שומרי חוק שנקלעים על לא עוול בכפם למצבים מסוכנים.