התנצלות פחדנית

דווקא בימים אלה, בימים בהם ישראל מתמודדת מול מטווח של חיצי ביקורת נוקבים על הרג פלשתינים חפים מפשע, ניתן לחוש את היעדרותה של מערכת ההסברה הישראלית. ברגעי משבר תקשורתי, אנו חוזרים להבנה הבסיסית, כי חטיבת ההסברה של ישראל חסרת אמצעים ונשק. למעשה, היא אינה קיימת כלל.

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, התנצל בפתח ישיבת הממשלה על מותם של האם הפלשתינית וארבעת ילדיה בבית-חנון. לדבריו, "מדינת ישראל וממשלת ישראל מצטערות צער עמוק על כל אזרח בלתי-מעורב שנפגע, בוודאי על אם וארבעת ילדיה שנהרגו. צר לנו על כך מאוד. צר לנו על כך שאזרחי ישראל נפגעים במשך שנים רבות. צר לנו על הילד שרגלו נקטעה לפני מספר שבועות מהירי של רקטת הקסאם. צר לנו על כך שארגון החמאס פועל מתוך ריכוזי אוכלוסיה אזרחיים, והופך את האוכלוסיה האזרחית בעזה לחלק בלתי-נפרד מהמלחמה שלו".

הבעת קולות הזדהות הומאנית עם הקורבנות הפלשתינים של מלחמת החמאס - היא דבר מובן ולגיטימי. אחרי הכל, מדובר בנפגעים תמימים שאינם נוטלים חלק במעגל הטרור. אלא שמנקודת מבט הסברתית, העיתוי והמעמד של כל תגובה רשמית - הם בבחינת נקודות ההכרעה. דבריו של אולמרט, בלי שרצה, פגעו קשות במאמצי מערכת ההסברה הישראלית למתן מענה הולם ומקצועי לאירועי בית-חנון.

התנצלותו החפוזה של אולמרט, סילקה באחת את המסר לפיו האחריות למות הילדים הפלשתינים מוטלת על כתפי ראשי החמאס והמשך מאבקם המזוין. התבטאותו החזירה את חיצי הביקורת נגד ישראל, ומשדרת עתה חוסר ביטחון, אי וודאות, וחשש ישראלי.

אכן, נקודת ההנחה הינה כי כל מוות של חפים מפשע הוא טראגי ומיותר. זה הרי ברור. אלא שכאשר זה בא מפיו של ראש הממשלה, וזו הכותרת שמובילה עתה את ראש מהדורות החדשות בארץ ובעולם - המסר המשני כבר אינו חשוב; הוא כבר מיותר. בפועל, נצרב בתודעה הבינלאומית דבר אחד, ואחד בלבד: ראש ממשלת ישראל - מתנצל.

אין הסברה בישראל

התבטאותו של אהוד אולמרט מוכיחה את חוסר האונים של ההסברה הישראלית, את חוסר התכנון ואת חוסר ההתמדה בקו המוסכם. דבריו הוכיחו את חוסר התיאום בין מסריו של דובר צה"ל ועמדת משרד החוץ. על אולמרט לדעת כי הטון הישראלי אינו צריך להיות טון מתנצל. אכן, הוא גם אינו צריך להיות טון תוקפני. הטון הישראלי נדרש להיות ברור: עליו להטיל את האחריות על כתפי הפלשתינים, לצאת נגד מאמצי הטרור, ולהצביע על האירוע הטראגי בבית חנון- כאל תוצר ישיר של מדיניות ממשלת החמאס.

הפעם היה זה אהוד אולמרט שהיטיב להוכיח את שאנו זועקים בלי סוף: מדינת ישראל זקוקה למערך הסברה כולל, סמכותי ומקצועי. אנו זקוקים לקובעי מדיניות הסברתית ברורה, למתווה דרך ושיטה. אנו זקוקים למסרי הסברה אחידים, למאגרי נתונים, לדוברים רהוטים. ואולי חשוב מכל אלה: אנו זקוקים לאסטרטגיה. גם הפעם, נכשלה המערכת בניהול המשבר. גם הפעם, יצאו הפלשתינים עם ידם על העליונה.