אחד הנושאים המושתקים והמוסתרים ביותר בתיעוד השואה, הוא פשעי המין המזוויעים שביצעו הגרמנים בנשים וילדות יהודיות. יותר ממחצית הנספים בשואה היו נשים, נערות וילדות. הן עונו, נאנסו, עברו ניסויים גניקולוגיים מזעזעים כשהן בהריון. רבות מהן, דווקא היפות והצעירות ביותר, ניצודו, שוכנו בבתי בושת ודירות מסתור וסומנו בקעקוע בולט: "nur für Offiziere" לשימוש קצינים בלבד.
סיפור האונס האתני של בנות ישראל, הוא הסיפור שלא סופר ויתכן שיעלם עם אחרונות הנשים ששרדו. באחת הנסיעות סיפרה לי רופאה שעובדת איתי את הסיפור על מירלה. בשנות החמישים, נהגו בנות המושב לצאת בימי חמישי לחוג ריקודי-עם, בסיומו, נהגו להתקלח בחברותא במקלחות של המועדון. רק מירלה, אישה צעירה יפת תואר, אחת מאלו שבאו "משם", לא נכנסה מעולם להתקלח איתן, היא נהגה להמתין עד שכולן הלכו ואז הייתה מתקלחת בגפה.
באחד הלילות התעכבה ידידתי ונכנסה אף היא בשעה מאוחרת למקלחות השוממות. היא ראתה את מירלה מתנגבת במלתחה ומירלה הסתובבה מהר בניסיון להסתיר את גופה. על הגב שלה הייתה חרוטה כתובת קעקע בולטת בגרמנית: "nur für Offiziere" כלומר, לשימוש קצינים בלבד.
הסתבר, כי מירלה הייתה אחת מני ילדות רבות, אותן צדו הגרמנים עוד בשלבי הטרנספרים ולעתים גם ברחבי המחנות, הן היו ילדות צעירות בגילאי 12-16, יפות מאוד ובדרך כלל גם בעלות מראה "ארי". מירלה הוחבאה בוילה דיסקרטית בפאתי ברלין, ושימשה זונה לקצינים וחיילים גרמנים שעברו באזור. בכדי למנוע "זיהום" המגע, נהגו לסמן אותן כמו פרות, בקעקועים בולטים, שנועדו להסדיר את הרשאות השימוש באותה נערה.
הטקטיקה האידיאולוגית הנאצית ביקשה להביא לידי השמדתו של הגזע היהודי כולו, והשמדת הנשים, גורם הפריון, הייתה חלק חשוב במימוש מטרה זו. האישה היהודייה נחשבה כאיום על הגזע הארי, ולכן הנאצים התעללו במיוחד בנשים. הן הופשטו מזהותן, גולחו והורעבו, עברו ניסויים גניקולוגיים מזעזעים בגופן, ולעתים אף נאלצו לחזות בניסויים שעברו עובריהן.
אחרי המלחמה, מירלה לא העזה להיות עם אף גבר, מעולם לא התערטלה ליד אדם אחר, ובמשך שנים רבות, איש לא ידע את סודה. ידידתי הרופאה, לקחה אותה למנתח פלסטי ובעמל רב, נצרב וטושטש הקעקוע.
מירלה איננה היחידה. כאן. עכשיו, בתוכנו, מסתובבים ניצולי וניצולות שואה, שהיו ילדים וילדות בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנו שומעים את סיפורי הגבורה, ומעולם לא תהינו, איך זה שעשרות אלפי ילדים וילדות בגילאים צעירים ממש, הסתובבו ביערות ובאזורים נדחים ללא השגחה, ללא הוריהם, מה באמת עבר עליהם שם שהם שותקים אותו בקנאות עד המוות? מה הוא האיום מכל שאותו אפילו לא מעיזים להנציח?
פעילה במרכז "עמך", לטיפול בניצולי שואה, סיפרה לי אף היא, כי רבות מהנשים הניצולות החיות בישראל הקימו משפחות, הביאו ילדים והן סבתות לנכדים, ואיש ממשפחתן אינו יודע את הצד האחר של תלאות נשיותן בימי המלחמה. היא גם אמרה שלא מעטות מביניהן נכנסו להריונות ואף ילדו ילדים של גרמנים ופולנים שאנסו אותן.
רצח עם יש לו כללים סדורים, אחת הטקטיקות להשמדת הקבוצה האתנית, היא באונס המוני של הנשים, מילדות פעוטות ועד קשישות. באקט האונס המיני ההמוני משיג העם הרוצח כמה מטרות: פורקן מיידי נוח וזול של צרכי החיילים הלוחמים, העצמת הלוחמים בתחושת הכיבוש הפיזי, השפלת האוייב ושבירת רוחו, ובעיקר פגיעה טוטלית ביכולת הקבוצה להתרבות, ובמקרים רבים גם זריעת זרע הכובש ברחם הקולקטיבי של הקבוצה הנכבשת.
השבוע כשהבטתי באנגלה מרקל הקנצלרית הגרמנית, מדברת מעל במת הכנסת, חשבתי על משחק המילים "גר" ו"מניה". חשבתי גם על חיילי המליציות בסודן, שעוברים כפר אחרי כפר ואונסים את כל הנשים והילדות, ובעיקר חשבתי על כל אלו שעוד מעט קט כבר לא יהיו איתנו יותר, אותן נשים ניצולות מחנות ההשמדה, ואיך שבחרו לקחת אל מותן את הסודות הנוראים מכל. לשתוק עד מוות אבל לעולם לא לסלוח.
בימים אלו מתארגן צוות לתיעוד סיפורי ניצולות וניצולי שואה שנפלו קורבן לתקיפה מינית,או ניצול מיני מכל סוג, בידי הנאצים ושולחיהם. הסיבה המרכזית להשתקת סיפורים אלו, היא הבושה, המבוכה בפני הילדים, בני הזוג, הנכדים וכד'. על כן יכולות ניצולות שמעוניינת לתעד את סיפורן להתנות את השימור, בכך שלא יעשה בו כל שימוש פומבי בעודן בחיים. העדויות ישמרו למשמרת נצח.
