היכן אבדה התמימות?

האחריות האישית שמטילה התורה על כל יהודי, תקפה בין במצוות עשה ובין במצוות לא תעשה. בין באזהרה שהגדולים לא יִטַּמְאוּ בעצמם ולא יטמאו את הקטנים, ובין בציפיה מהגדולים לשמש דוגמא אישית זוהרת עבור הקטנים. והאחריות היא כלפי מעלה, כלפי הקב"ה מצווה המצוות. כך גם האחריות האישית שיש לאדם בספירת הימים – ימי העומר ובכלל – אינה עניין לבית דין של מטה, אלא לאיכות הקשר שבין היהודי ובין אלוקיו. כאמור, אצלנו בחרו לבנות מערכת חוקים בלי קשר לחוקי התורה. בעבר עמדנו לא אחת על הפער הערכי והאיכותי התהומי, שבין חוקי התורה לחוקים אחרים, אבל המכנה המשותף שלכאורה קיים בכל זאת בין חוקי התורה לבין מערכת חוקים כלשהי, הוא במימד האחריות האישית. אלא שזה רק לכאורה, וננסה להסביר.

כאמור, האחריות האישית המוטלת על כל יהודי בפרשת השבוע שלנו ובתורה בכלל, היא לאיכות הקשר שבינו ובין אלוקיו. מי שקשר זה חשוב לו – ישקיע בטיפוחו ככל יכולתו, ולזה מצפה ומדריכה אותנו התורה. לא הפחד מעונש מניע אותנו, וקיומו או העדרו של איום בעונש, אינו נכלל בשיקולים של היהודי העמל על טיפוח הקשר הזה. לעומת זאת, מה יניע אדם להכפיף עצמו למערכת חוקים אנושית, מלבד הפחד מפני עונש? הרי במימד האנושי – אם לא נתפסת בביצוע עבירה, כאילו לא עברת אותה. הצליח לך. מה שאין כן במימד האלוקי של חוקי התורה – שיקול זה אינו אמור להתקיים כלל, כאמור.

מכאן נוכל להתחיל להבין לא רק את אי הנחת השורר במחוזותינו לסיכום שישים שנות, אלא אולי גם את הגורם הרעיוני והמעשי שהביא לחוסר נחת זה. לכאורה, במבט פשטני, איזה נחת עשוי לחוש אזרח של מדינה בימים שראש ממשלת מדינתו נחקר בחשד לעבירות חמורות, והמערכת הפוליטית כולה נראית כערימת אשפה? אז מה אם יום העצמאות – בנסיבות האלה, זו לא סיבה למסיבה. אבל זה רק במבט פשטני כאמור, להסביר את אי הנחת המיידי. כי הבעיה מתחילה הרבה קודם – במימד האחריות האישית, שאינה מוטלת על הנבחרים כל עוד במעשיהם ובמחדליהם הם פוגעים רק באזרח הקטן. אחריות כזאת נדרשת מהם רק ביחס למה שמכונה שלטון החוק. אבל כל עוד לא נתפסו במעידה קשה, קבלת שוחד למשל, הפוגעת בשלטון החוק – הם רשאים להמשיך במעלליהם.

אני מקווה שאיני חשוד כאוהד של מר אולמרט, אבל אין בי אפילו טיפה של שמחה לאידו. לפני כמה שנים קראתי ידיעה חדשותית שממנה הסקתי מה שהסקתי לגבי מר אולמרט, ובעיקר הבנתי את המושג 'חיבור הון ושלטון'. אינני זוכר אם הוא היה אז שר התמ"ת או כבר החליף את מר נתניהו במשרד האוצר, אבל היה טקס הנחת אבן פינה לאיזה מפעל בצפון הארץ בהשתתפות מר אולמרט כנציג הממשלה כמובן. כמקובל ביוזמות כאלו, היזם קיבל מהמדינה הלוואות נוחות ומענקים, והתחייב להעסיק כך וכך עובדים במשך כך וכך שנים. במקביל התקיימה במקום הפגנה של אנשים שהגיעו מהדרום ומחו על שהיזם אשר קיבל מהמדינה תנאים דומים להקמת מפעל בדרום – סגר את המפעל שהקים שם מיד בתום תקופת ההתחייבות, וזרק אותם לרחוב... כעת הוא עומד לקבל מהמדינה, ממר אולמרט, תנאים דומים למה שקיבל בעבר וכו'. נו, חשבתי לעצמי, כשמדברים על שחיתות – הנה דוגמא מופתית.

אלא שזה לא משהו שניתן בגללו להעמיד מישהו לדין. הרי לא היתה פה פגיעה בשלטון החוק, רק באנשים פשוטים. ויותר מזה, גם אם הוכח שאיש רשות – נבחר ציבור או ממונה – פעל בזדון לעשוק אזרח, במנעו ממנו את המגיע לו על-פי חוק – היתר בניה למשל, בית המשפט עשוי ליתן סעד לאזרח אם יהיה לו כח וכסף להלחם על זכויותיו, אבל משרת הציבור לא יידרש ליתן את הדין על הנזק הכלכלי והאחר שגרם לאזרח שומר החוק. אז כעת, אם יוכח בבית המשפט שמר אולמרט פגע בשלטון החוק, הוא ייאלץ לשאת בעונש, שהרי נדרשת ממנו אחריות אישית על נקיון כפיו. ומה על אחריות אישית של הגדולים ביחס לקטנים?

העדרה של אחריות אישית, אינו חידוש של השנים האחרונות ואף לא של העשור האחרון. רק שלאחרונה נראה כי פגיעתה באזרחים מורגשת יותר, ואי הנחת גובר והולך. זה נראה כאילו שהנבחרים בפרט ומשרתי הציבור בכלל – או בלשון חז"ל, הגדולים – לא רק שאינם מסייעים לקטנים, לא רק שאינם מזהירים אותנו בזוהר יקרות של התנהגות מוסרית ומתחשבת, הם עוד מרשים לעצמם יותר ויותר לעשוק את הקטנים ולזלזל בהם. אז מה הפלא שלא ממש שמחים ביום העצמאות? הגיע הזמן שנדע לדרוש מהם אחריות אישית גם ביחס לאזרח הקטן, ואז אולי תהיה סיבה לשמוח בעצמאות. כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.