סכנה קיומית לישראל?

דברים קשים נאמרו לפני ימים אחדים על-ידי ראש עיריית חיפה יונה יהב. בכנס משפטי בחיפה בנוכחות שר המשפטים דניאל פרידמן אמר בין היתר "תוכנית החלוקה מתבצעת כלשונה הוא תקף ואמר שכיום מקיימים את פיתוחה של מדינת תל אביב ודבר זה הינו הסכנה הקיומית של מדינת ישראל.

אני מבקש לאתגר סוגיה זו: ההתכנסות של חלק גדול מן האוכלוסיה בישראל במחוז תל אביב מה שמכונה על-ידי הגיאוגרפים "הליבה" אכן יצרה שוק גדול של עובדים וצרכנים, המתפקד כזירה עיקרית של פיתוח כלכלי נמרץ בישראל. שורשיה של צמיחת הליבה בהתפתחותה של תל אביב בראש רצף של יישובים יהודיים רבים, שבנו יחד כבר בתקופת המנדט, מרחב יהודי מתבדל, אוטונומי ובטוח יחסית, מרחב עתיר יתרונות ריכוזיות ומרכזיות.

הליבה שימשה בסיס לוגיסטי לניהול מלחמת העצמאות ולהקמת היסודות למוסדות המדינה החדשה. התעצמותה תוגברה על-ידי גלי העלייה לישראל, נדחפה קדימה על-ידי פרץ של יזמות וחדשנות בכלכלה ובמינהל, ושגשגה בשל העדפת ההון הפרטי אותה על פני הפריפריה. כיום הליבה מכנסת את מרבית הפעילות הקשורה לכלכלה העולמית בישראל. בליבה, קרי, מחוז תל אביב, מתרכז שיעור יחסי גבוה של אוכלוסיה מבוססת בעלת כישורי השכלה והשתכרות גבוהים יחסית. בליבה מתרכז חלק הארי של המסים הנגבים מיחידים ומחברות במדינת ישראל. הליבה היא יעד להגירה בין-יישובית ממחוזות אחרים של ישראל. הליבה היא יעד של יוממים לעבודה ממחוזות אחרים.

אולם, בעוד האוכלוסיה והכלכלה המשיכו להישען על משקלה הדומיננטי של הליבה, לא פסקו גופים ממסדיים ונציגי פריפריה להיאבק בה באמצעות מדיניות של פיזור אוכלוסיה. תל אביב מצטיירת בפריפריה ובקרב תומכי מדיניות הפיזור כמי שגוזלת את כבשת הרש, אף כי התמיכה הממשלתית בפריפריה נשענת במידה רבה על המסים הנגבים בה. מדיניות פיזור האוכלוסיה בשנות החמישים והששים הצליחה אומנם להגדיל את חלקם של מחוזות הצפון והדרום על חשבון מחוזות הליבה, אולם הצלחה זו הייתה בעיקר תוצאה של פיזור העולים החדשים, ובעיקר של "החלשים" שביניהם. הוותיקים לא התפזרו בהמוניהם אל אזורי השוליים.

בעת העלייה הגדולה מחבר המדינות נעשה אומנם ניסיון להעצים מחדש את מדיניות פיזור האוכלוסיה, אולם תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 31, אשר הוכנה כדי להסדיר מבחינה מרחבית את קליטת גל העלייה, הכירה לראשונה בתולדות התכנון הארצי בישראל בפוטנציאל התעסוקה הטמון בליבה כשיקול תכנוני בקליטת עולים. בשנות התשעים התחוללה התרחבות ניכרת של הליבה על-ידי הפשרה מסיבית לבנייה של שטחים, אשר קודם לכן נשמרו לחקלאות.

ההתרחבות המואצת של הליבה אל תוך שטחים פתוחים נבלמה אומנם על-ידי תמ"א 35 באמצעות הצבת סייגים וגבולות של מרקמים כפריים ופתוחים, אולם בד-בבד פתחה תמ"א 35 את האפשרות לצופף ולמלא במידה ניכרת את המרקמים העירוניים של הליבה. כך, בעשורים האחרונים, שני מסמכים ראשיים של התכנון הארצי הסדירו את המשך התפתחות הליבה.

אז חוזר לשאלה שבפתיחה? לא רק שפיתוח "מדינת תל אביב" אינו מהווה סכנה קיומית לישראל אלא יש מקום לנסח חשיבה תכנונית מערכתית מפורשת, הרואה בליבה נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה, אשר יש לקדמו ולהסדיר את מקומו במערכת המרחבית הארצית. מערכת זו בראשית שנות האלפיים מייצגת את האיזון שהתפתח בין הליבה והפריפריה. האיזון התייצב על היחסים המספריים הבאים: מחצית האוכלוסיה מתגוררת במחוזות הליבה (תל אביב והמרכז), רבע במחוזות הפריפריה (הצפון והדרום), ורבע במחוזות המטרופוליניים האחרים (ירושלים וחיפה), שהם המועמדים הבאים להתרחבות הליבה.

איזון זה יאפשר את התפתחות הליבה כמוקד הכלכלה הגלובלית בישראל באמצעות יתרונות של ריכוזיות, מרכזיות והמשכיות, תוך תפיסה מערכתית הרואה בליבה משענת עיקרית לכל המערכת הישראלית, כולל הפריפריה. במקביל, גישה מערכתית זו מאתגרת את קובעי המדינות לחזק את הפריפריה על-ידי העצמת התעסוקה בענפי הכלכלה בהם היא מצטיינת ועל-ידי חיזוק בה של השירותים הציבוריים והפרטיים, שהם כיום גורם חשוב בבחירת מקום מגורים. במילוי משימות אלה יסייע עידוד תכנוני לצמיחת כרך גדול בכל אחד ממחוזות הפריפריה, בבקעת באר שבע בדרום ובבקעת בית הכרם בצפון.