האיסלאם התברך בנכבה

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נתפשת בקרב ערביי ישראל וכלל מדינות האיסלאם כיום נכבה של הפלשתינים, ומאחדת את השיעים והסונים סביב טקסי הנכבה בכל שנה, טקסים של נהי ובכי על אובדן "פלשתין" והקמת מדינת ישראל.

הערבים והמוסלמים האמינו לאורך שנים שהם האומה הנבחרת, שאלוקים נתן להם את הספר האמיתי שמבטל את כל שקדמו לו. אמונה זו התעצמה עם כל נצחון במתקפות האיסלאם על שכנותיה במחשבה שאלוקים עומד לצידם וגורם לנצחונם. מתקפות האיסלאם בתחילת דרכו המציאו את הטרור ואכזריותו, שכן בזזו כל שבט ועיר שכבשו, כפו את תרבותם על העמים שכבשו, אנסו נשים וילדות והפכו אותן לשפחות, ערפו ראשי גברים וזקנים בטענה שהם כופרים (כופר בראייתם החל מלוגמי אלכוהול, סירוב לעטות רעלות, התנגדות לדת האיסלאם ולאידיאולוגיה הפוליטית או הדתית של התוקף) וההזיות המוסלמיות הרחיקו עד שהאמינו שאלוקים עומד לצידם בכל מתקפה והמלאכים משתתפים איתם בלחימה פעילה, וגורמים לנצחון האיסלאם על הכופרים (המוסלמים לא ניצחו באף אחת מהמלחמות המודרניות, ונצחונות מוחמד במתקפות נובעת משיטת לחימה שהייתה נהוגה בזמנם שכוללת הרבה רמאות ותכסיסים טקטיים, שלא תואמת ללחימה הטכנולוגית); ובכל זאת, ישנם כאלה שעד היום מצפים שהמלאכים יחזרו להילחם לצידם ומייחלים ליום בו יבוא אלוקים והמלאכים שלו לעזור להם להשמיד את ישראל. חשיבה זו אף ריתקה את המוסלמים והפכה אותם למובטלים, פשוט ישבו להמתין לישועה של אלוקים ומלאכיו שיעשו עבורם את העבודה.

הציפייה הערבית מוסלמית להחזרת שלטון הח'ליפות היא ציפייה ילדותית אך קיימת עד היום, למרות שחלק ממנהיגי ערב הבינו את מגרעות שלטון הח'ליפות והפכו את הציפייה למשטר ח'ליפות בציפייה למדינת האיחוד הערבי; וזה כל מה שהשכל המדברי המעוות יכול לייצר, ועוד לצפות שיהיו חלק מהקהילייה המדינית הבינלאומית - מדינת איחוד ערבי שעורפת ראשים בכיכרות הערים, שצולבים את אנשי הרוח על עמודים יומם וליל, שעוקרים עיני המתנגדים הפוליטיים ומשליכים אותם לצינוק מעובש, שיתרבו בה הקבצנים והעניים והרעבים ולא תיושם בה שום צורה של דימוקרטיה או שמץ מהמנהגים המדיניים המודרניים.

בכדי להגיע ליישום חזון "מדינת הח'ליפות" או מדינת האיחוד הערבי, התנגדו כל השליטים לפיתוח הכלכלי ולכל צורה של מודרניזציה וקראו לשלטון אללה שמטיל את התפקיד על איש אמונו, שליט או שושלת שלטון שאימצה לעצמה קרבה מה מאללה, כך בירדן שטוענים כי המשפחה ההאשמית היא צאצאיו הישירים של מוחמד, ומשפחת אל אלסעוד שהיא הסנדק של המקומות הקדושים במצוות אללה וכו'... וכך שחל איסור דתי המעוגן בפסוקי הלכה שאין לפגוע במנהיג שמהווה איש אמונו של אללה עד יום הגאולה.

וכאן הגיעה הטראומה הקשה של ניצחון ישראל על העולם הערבי והאיסלאמי, כולל כל מה שמהווה היהדות בהתגרות למוח האיסלאמי: שחרור הארץ המובטחת מהכובש הערבי מוסלמי וחזרת בעליה החוקיים של ארץ ישראל לנחלת אבות, הרעידה וסדקה חלק גדול מהתשתית של החשיבה המאובנת ופיזרה את עננת החלום הערבי איסלאמי שליווה אותם לאורך ההיסטוריה, וזיעזעה את מבנה האגדה ההזוי של ההיסטוריה האיסלאמית, ששלטה עליו הבהלה במקום השלווה והתמלא ספקות במקום הוודאות, כאשר הפכה מדינת ישראל "הכופרת", בעיניו, ליישות עצמאית וחוקית בלב ליבו של העולם הערבי איסלאמי; וכשישראל כועסת - היא זועמת ומנחיתה את זרועה על אויביה עד שנכנעים ונסים על נפשם, והפעם השמירה האלוהית הפסיקה לשחק לצידם של המוסלמים.

כך נוצרה הזדמנות פז בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, לחנך את הערבים והמוסלמים ללמוד מעט על תורת הסובלנות, הדו קיום והסלחנות, קבלת השונה והאחר, ובעקבות זה התפתחה תרבות הדיון והמו"מ שלא הייתה קיימת בעולם המוסלמי כאשר היו המתקפות וההרג ושפת המלחמות והחרב, הדרך היחידה ליישוב סכסוכים. המוסלמים החלו לנהוג מנהגים המנוגדים לתפישת העולם השבטית המוסלמית ששונא את השונה ובעיקר היהודי שבתפילות יום השישי קראו להורגו, ומחשיב את עצמו כאומה נבחרת, והיום לאחר 60 שנות ישראל העולם הערבי והמוסלמי עדיין מפגרים שנות דור מאחור, ואפילו החלו אנשי רוח בעולם הערבי איסלאמי להעלות את השאלה "מי הוא באמת העם הנבחר".

האם תהיה ה"נכבה המבורכת" תחילתו של שינוי בתפישת העולם המעוותת ששלטה במוחות השבטים המדבריים מאז תחילת הדעווה האיסלאמית? האמת היא שאכן תפישת העולם הערבית איסלאמית ראתה שינוי משמעותי בשישים השנים האחרונות, ורואים זאת כאשר מדינות ערב ואיסלאם החלו מבקשות את קרבתה ואהבתה של מדינת ישראל. אם מביטים מעבר לססמאות של המנהיגות הערבית והאיסלאמית בישראל ובכלל, ניתן לראות תוצאות מבורכות שהביאה הנכבה על העולם הערבי והאיסלאמי בכללותו. השינוי שחל על המִנהגים הערבים והמוסלמים מאז ה"נכבה" מעידים על מפנה חיובי ומבורך.

כישלון הערבים להשמיד את המדינה שהלכה וקמה לנגד עיניהם מבלי שיצליחו למנוע זאת, הביאה אותם לשינוי תפישה מבורך ובמקום להמשיך במתקפות ובמלחמות על ישראל, סאדאת של מצרים בחר להחליף את חרבו בשולחן המו"מ להחזרת סיני; כך עשה גם המלך חוסיין ואחריו מנהיגי ערב בכללותם, למדו שיש אופציה אחרת מלבד המלחמות ולמדו לדבר, למדו את השפה התרבותית והחינוכית לפתרון סכסוכים.

כך שאין מקום היום לציון יום הנכבה כאסון לעם הפלשתיני, אלא יש לחגוג את הנכבה כאירוע מבורך ששינה את התפיסה הערבית שהחרב הוא האמצעי היחיד ליישוב סכסוכים, והחלו להתחנך לתרבות הדיון ויישוב סכסוכים בדרכים תרבותיות. נכון שעדיין לא פשטה תרבות זו על כל חלקי האיסלאם אבל עובדה שהדבר אפשרי.