להחזיר את עזה למצרים <br>

המו"מ בין ישראל לחמאס באמצעות מצרים לגיבוש תהדיאה מגיע לשלב מתקדם עם העברת התגובה הישראלית להצעה הפלשתינית. בסמיכות זמנים פורסם בסוף השבוע מכתב עליו חתמו בכירים לשעבר במערכת הביטחון הקוראים לממשלה לנהל מו"מ עקיף עם חמאס על הפסקת אש ממושכת ברצועת עזה. בין החותמים על המכתב: ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, תת-אלוף ((מיל.)) שמואל זכאי שהיה מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, וח"כ יוסי ביילין (מרצ), דוד (דייב) קמחי, מבכירי המוסד בעבר, ד"ר נמרוד נוביק, בועז קרני וגדי בלטיאנסקי.

עיקרי טענות החתומים על המכתב הינם:

• אין טעם לצאת למבצע צבאי נרחב ברצועת עזה, שכן הוא ממילא יסתיים בהפסקת אש אך לאחר אבידות כבדות לשני הצדדים.

• יעד חיסול שלטון חמאס בעזה אינו ריאלי וסיטואציה שבה הפתח חוזר לשלוט בעזה על כידוני צה"ל לא רצויה.

• יש לקיים משא-ומתן בלתי פומבי עם חמאס באמצעות המצרים או כל גורם אחר המקובל על שני הצדדים... תוך מעורבות של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן.

• הסכם הפסקת האש צריך לכלול כללי התנהגות בגדה המערבית, שיאפשרו לצה"ל התערבות במקרים הכרחיים בלבד.

• ההסכם צריך לכלול גם את פתיחת המעברים לרצועת עזה, בשאיפה להציב בהם כוחות בינלאומיים. ישראל צריכה לוותר על כל אחיזה ב"פילדלפי" ועל מעורבות בשאלה מי יהיו השוטרים הפלשתינים בצד העזתי של המעברים.

טיעוני מחברי המכתב מלמדים על שורה של הנחות יסוד, ובראשן: לישראל אין אופציה צבאית להכריע את ארגוני הטרור הפלשתינים ברצועת עזה, ולפיכך עליה לקבל - כלומר להיכנע - לתנאים שמציב חמאס באשר להפסקת האש. הם אינם מתייחסים לאסטרטגיית העימות המוצהרת של חמאס הרואה בהפסקת האש הזמנית "מנוחת הלוחם" שתכליתה לשפר את התנאים לקראת סיבוב העימות הבא, ואין הם מבהירים אם ישראל צריכה לנצל את ההפוגה להכין אופציה צבאית להכרעת ארגוני הטרור. מנוסח הדברים משתמע, כי מול ההתעצמות של חמאס והגדלת יכולת ועוצמת הפגיעה שלו בעורף הישראלי, ישראל תישאר פחות או יותר בעמדה דומה, הווה אומר: ללא אופציה צבאית והיא תהיה נאלצת, על-פי היגיון זה להמשיך ולקבל שוב את תנאי חמאס המשופרים לחידוש ה"תהדיאה".

גם ההמלצה להעדיף את חמאס כפרטנר על פני אבו מאזן נראית תמוהה. דווקא כשיש חלופה פלשתינית מתונה לתנועה האיסלאמית הקיצונית שאינה שונה ביעדיה מהאחים המוסלמים ומאל-קאעידה, האם יהיה זה נכון מבחינתה של ישראל לסייע לחמאס לחסלה פוליטית ולהכשיר את הקרקע להשתלטותו על הייצוג של העם הפלשתיני? למתן יד של ישראל לחיזוק הלגיטימיות השלטונית של חמאס משמעות החורגת מגבולות רצועת עזה והיא עשויה לשמש זריקת עידוד לשלוחות האחים המוסלמים במדינות הערביות המתונות ללכת בדרכו של חמאס ולקדם את המהפכה האיסלאמית המכוונת להפיל את המשטרים הקיימים.

יתירה מכך, חמאס בהצעת התהדיאה אינו מציע תמורה ממשית לישראל ואדרבה תובע ממנה לכבול את ידיה מרצון במאבק בטרור. את הנוסחה הזו מקבלים אלה החתומים על המכתב בקוראם לצמצם את הפעילות הביטחונית באיו"ש למינימום ההכרחי. שתי השלכות מסוכנות מבחינתה של ישראל קיימות בעניין זה. האחת - חמאס מעוניין להקל את הלחץ הצבאי הישראלי באיו"ש על-מנת לשקם את תשתיותיו הארגוניות והטרוריסטיות כדי לסלק את משטרו של אבו מאזן ולהשלים את ההשתלטות על הרשות הפלשתינית. השנייה - חמאס ממילא שומר בידיו את זכות התגובה על פרשנותו ל"הפרות" ישראליות של התהדיאה, קרי - הטרור לא יפסק וטילי הקסאם והגראד יוסיפו לפגוע בישובים ישראלים. ושוב נשאלת השאלה - האם קיים אינטרס ישראלי, כפי שממליצים חותמי המכתב, לסייע לחמאס להפיל את אבו מאזן ולקבל את החמאס כגורם שביכולתו להכתיב תנאים לישראל עד כדי הגבלת מלחמתה בטרור?

מול האופציה של הליכה לקנוסה והמשך הטרור החסות התהדיאה עדיף המצב הקיים והכנת אופציה לפעולה צבאית חלקית או כוללת ברצועת עזה. קונקרטית, תטיב ישראל אם תדחה (בדרך המדינית הנכונה) את התהדיאה. יש לקחת ברצינות את האיומים של חמאס לפרוץ בכוח את מעברי הגבול מול ישראל, ואולם התרחיש הסביר יותר כי עיקר הלחץ יופנה למצרים, שהיא החוליה החלשה בגלל המצב הפנימי ואי רצונה להצטייר כמי שבוגדת בעם הפלשתיני. האיום לפתוח באופן חד-צדדי את מעבר רפיח כמעבר גבול פלשתיני - מצרי הינו אינטרס ישראלי במצב הנוכחי, שהרי ממילא לישראל אין כל שליטה במעבר הגבול והעברת אמצעי לחימה (כולל תחמושת אירנית תקנית) לא חדלה בשנתיים האחרונות.

מבחינתה של ישראל פתיחת העורק הראשי של רצועת עזה למצרים מעבירה באופן רשמי (גם אם מצרים סירבה לעשות כן לאחר ההינתקות) את האחריות לרצועת עזה ועמה גם את הלחצים הדמוגראפיים. הנשיא סאדאת דחה את ההצעה לקבל רצועת עזה במו"מ על הסכם השלום עם ישראל. עתה, הנסיבות מובילות לחזרת עזה למצרים בעל כורחה.