כלי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים מלאים אתמול והיום בתיאורים מגעילים על התנהלותו המושחתת של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. בכירי העיתונאים נוטלים בכך חלק. עכשיו הם נזכרים להוקיעו. עכשיו הם מעיזים להרים ראש. עכשיו הם מגלים לפתע את עורו האמיתי של הראש. עכשיו הם מתחילים לרקוד על דמו של אולמרט, ולספר כמה הם חשים בושה נוכח מעשיו. עכשיו הם מנסים לקבל דיבידנדים מעצם התפטרותו הקרובה. לפתע פתאום הם מגלים חריצות ואצים-רצים להשיג סקופים על ההתפתחויות הדרמטיות במערכת הפוליטית.

התנהלותם של עיתונאים אלה הינה מקוממת. במקום להתנצל על שהוליכו שולל, או לפחות לש"טעו" כאשר גוננו על אולמרט, הם מגלגלים עתה עיניים, ומביעים כעס, זעם ובושה ממעשיו של אולמרט בפרשת המעטפות.

יום הדין כבר בפתח. שלהם. בעיני, עיתונאים אלה הם גם גנבים וגם מושחתים. "גנבי דעת" שכמותם - הם רימו את הציבור ערב הבחירות לכנסת ה-17, כשהציגו את אולמרט כאיש ישר דרך, אמיץ וכמי שראוי לכהן כראש ממשלה. הם סייעו בבחירתו לראשות הממשלה. והם מושחתים - משום שידעו שהוא מושחת או לפחות עצמו עיניים, והעדיפו לגונן עליו גם במחיר של הולכת שולל את ציבור המצביעים. הם העדיפו את הטיסות עמו לחו"ל, במסעותיו הרבים כראש ממשלה, ולהיפגש בזכותו עם שועי עולם, במקום לזכור היטב כי את אמונם הם חבים לציבור. הם מעלו באמון הציבור, כיזבו, עיוותו והחרישו היכן שהיה צריך לזעוק.

• חשפנו, הזהרנו, התרענו

שניים מהבולטים שבהם הם נחום ברנע (ידיעות אחרונות) ואילה חסון (ערוץ 1). ברנע וחסון שכבו על הגדר בשביל אולמרט. והם לא לבד. ערב הבחירות לכנסת ה-17, ובשנתיים שלאחר מכן, פרסמנו עשרות חשיפות של פרשות שחיתות. סיפרנו על הנהנתנות. על העטים הנובעים בשווי של מאות אלפי דולרים שקיבל במרמה וכשוחד. כתבנו על השוחד בפרשת כרמיה (330 אלף דולר). חשפנו בתקשורת את פרשת לאומי. חשפנו את פרשת מכירת הדירה בכ"ט בנובמבר לאיל ההון דניאל אברמס. חשפנו את דבר הבוררות הפיקטיבית שביצע בפרשת בית"ר ירושלים. חשפנו מינויים מושחתים שביצע במשרד התמ"ת. כתבנו על אופן התנהלותו האלים והגס כלפי יריבים. כתבנו על טובות הנאה שהוא נותן לאישים ומקורבים, על-חשבון הציבור, כמובן, כדי להבטיח את שתיקתם. כתבנו ופרסמנו. והתרענו. ואמרנו. והזהרנו. אך עיתונאים רבים, רבים מדי, ובראשם כמה גנבי דעת ומושחתים, ובהם כאמור אילה חסון ונחום ברנע, עשו בשבילו את העבודה המלוכלכת והשחורה. הם נמנעו מליתן ביטוי למידע הסנסציוני, ותחת זאת בחרו לנסות ולפגוע בעיתונאי שחשף ובפקידים בכירים בשירות הציבורי, ובראשם: מיכה לינדנשטראוס ויעקב בורובסקי. עכשיו מצויים אנו בפני שוקת שבורה, כשאנו, אזרחי ישראל, אנוסים להחליף שוב ממשלה.

• השקרים של דנקנר; ההתנהגות של גילת

חסון וברנע לא לבד, כמובן. עשרות עיתונאים שירתו את אולמרט. שירתו - במובן זה שהם סרו למרותו ופעלו עבור האינטרסים הפרטיים שלו. של אולמרט. וגם עבור עצמם, כאמור לעיל. אמנון דנקנר הוביל גם הוא במגננה על אולמרט. בתפקידו כעורך ראשי של עיתון מעריב, הוא כתב שקרים, נתן ידו להגנה מוחלטת על אולמרט. וגם פגע במעטים שרצו לפני המחנה, וחשפו וחקרו את השחיתויות; בן כספית (מעריב) ושמעון שיפר (ידיעות אחרונות) כיזבו, כתבו וליכלכו ומעלו באמון הציבור; מרדכי גילת הרים גם הוא תרומה להגנת הראש המושחת. הוא ישב בשקט במשך תקופה ארוכה מאוד בידיעות אחרונות, במקום להרים ראש נגד הצנזורה המזוויעה מצד ארנון מוזס. עכשיו, אחרי שהחקירות בעיצומן, הוא נזכר לכשכש בזנבו באמצעות עיתון ישראל היום. עכשיו הוא חוזר במידת מה על מעשיו, כשהוא מציג את ח"כ זהבה גלאון, כדוגמא לטעמו כמי שראויה לתפקיד שרת הפנים בממשלה (גלאון נטלה לכיסה הפרטי כספים אסורים).

• המטרה: להוקיע

האמור לעיל נועד שוב להתריע: אם אמצעי התקשורת לא יעשו את מלאכתם ואף את חובתם - וייזכרו שחובתם לציבור קודמת לכל; ואם לא יפעלו כדי להוקיע את אותם עיתונאים "גנבי דעת" שפעלו באופן מושחת, מי לידנו יתקע שבעתיד הלא רחוק לא יעפיל שוב אדם מושחת לראשות הממשלה. בסרט הזה כבר היינו פעם אחת. חבל שיקרה הדבר שנית.