- זיקו גרציאני, בוא נתחיל מהסוף. זכית לכבוד הגדול להדליק את המשואה בערב יום העצמאות, כיבדוך בתואר "יקיר ליב"י" וראש עיריית תל-אביב/יפו עיטר אותך בתואר יקיר העיר, מה אתה רוצה עוד להשיג שלא השגת?
זיקו: "לנגן את ההמנון הסורי כשהנשיא בשאר אסד יצא מהמטוס בנמל התעופה בן-גוריון!"
- אחרי ההמנונים של מצרים וירדן, חסר לך ההמנון הסורי. האם בכך תסגור מעגל ותוכל לפרוש בשקט?
זיקו: "כן, בהחלט".
- מה עם תווים, יש?
זיקו: "לא לדאוג. תן לי שעה ואני מארגן הכל".
- ומה עם פרס ישראל?
זיקו: "זה יהיה יפה, אבל זה לא תלוי בה, אתה יודע".
עכשיו אנחנו יודעים מה מחזיק את יצחק ("זיקו") גרציאני בתזמורת צה"ל במשך שנות דור. אשתקד סגר 50 שנה עם התזמורת.
____________
בן 78 האיש ("כמו שמעון פרס ועזר ויצמן") ובעורקיו זורמים המארש, הקצב, שאון התופים וצלילי כלי הנשיפה. "מארש זה דבר מרומם, מכניס יותר מרץ וגאווה לצועדים", אומר גרציאני, שלמרות שרביטו סרים 59 נגנים ושלוש זמרות. "כל שנה אני מחליף כשליש מבין חברי התזמורת, קרוב לעשרים נגנים. למבחנים באים 200 ואני צריך רק בודדים. כואב לי הלב לדחות קבלתם של רבים כל כך. כל אחד מהנבחנים עבד קשה כדי להגיע ואני, בתוך כמה דקות, אומר לו: 'חזור לבסיס שלך, תנסה אולי בשנה הבאה'".
המפקד על התזמורת הוא אזרח עובד צה"ל. כמנצח על התזמורת, הוא נושא דרגת אלוף משנה. במוסיקה, כמו בתרגילי סדר, אין הנחות, מה עוד שמדובר בתזמורת ייצוגית כמו זו של צה"ל. האחידות חייבת להתקיים יום יום ושעה שעה. אין לזייף, כי אזניו של זיקו רגישות לכל קיקס (פישול, בלשון התזמורת).
שעה שאני יושב מולו במחנה התזמורת, אי שם בצפון תל-אביב, עולים מן החדר הסמוך צלילי חצוצרה וטרומבון. החברה מתאמנים בכלי נשיפה ולמי שתוהה כיצד מורכבת תזמורת כמו זו של צה"ל, להלן המפתח, מן הקל אל הכבד: חליל, אבוב, קלרניט, סקסופון, קרן, חצוצרה, טרומבון, בריטון, טובה וכלי הקשה. הקבוצות המובילות בתזמורת הן אלו של החצוצרה והקלרניט (12 נגנים בכל כלי), 5 על הסקסופון, 7 על הטרומבון וחמישה על כלי ההקשה.
______________
המפגש הראשון בין זיקו גרציאני למוסיקה התקיים כבר בגיל 6. בעיר הולדתו, רוסה (50,000 תושבים, הרביעית בגודלה בבולגריה אחרי סופיה הבירה, פלובדיב ועיר הנופש וארנה) היה זיקו הקטן כוכב ההתכנסויות של יהודי העיר (3000 במספר). "כשגדלתי, הצטרפתי לארגון 'דוד', ארגון ציוני שעסק בעיקר במוסיקה, בדומה למכבי, שם עסקו בספורט", אומר גרציאני.
לארץ הגיע עם העלייה הגדולה של יהודי בולגריה ב-1948 לא ליפו, כמו רבים מהם, אלא למחנה עולים אי שם בצפון, ליד נשר. כעבור שנתיים התגייס ולא הופתע למצוא בתזמורת צה"ל כמה מידידיו הטובים שעלו אף הם מבולגריה. היום יש רוסים רבים בתזמורות השונות. אז היו בולגרים באופנה. "כשעזבתי את בולגריה הייתי כבר מוסיקאי מקצועי ולמפקד על תזמורת צה"ל בעת ההיא, שלום רונלי-ריקליס, לא היו בעיות מיוחדות בקליטתי. התקבלתי כחצוצרן וכעבור זמן קצר נתן לי רונלי-ריקליס את ההזדמנות הגדולה. צה"ל צעד עד אז לצלילי מארשים אנגלים ואמריקנים. 'למה שלא תעבד משהו משלנו?', שאל. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים והתוצאה: עיבוד ראשון של 'כיתתנו בלילה צועדת' של מארק לברי." מאז הוא עיבד ללא הפסקה.
______________
עשר שנים ניגן ועיבד, עד שבצה"ל חשבו שיש צורך להחליף צעד, שפירושו העברת שרביט המנצח. זה קרה ב-1962 וזיקו נבחר לאיש שיעמוד על הדוכן, דרגת סגן על כותפותיו, שרביט בידו וגבו מופנה לקהל. "אני מרגיש טוב מאוד עם הגב לקהל. אני יודע מתי הוא מרוצה, מתי הוא דורש ביס ואז אני מורה על הדרן". כשנה לאחר שנבחר לנצח על התזמורת, תיאר אותו אורי קיסרי ב"מעריב" כ"גארי ברתיני של המוסיקה הקלה" ואחרי שראה אותו על הדוכן סיכם את רשמיו בעיתון במלים: "סגן גרציאני הוא מנצח בחסד. אבל לא רק בחסד. גם בזכות. המצבר הוא מתוצרת בולגרית והוולטאז' העובר בו - גבוה מאד מאד".
שנת 1992 לא היטיבה עם זיקו גרציאני. נתגלו אצלו סימני ראשונים למחלת הסרטן. תקופה קשה עברה עליו, על משפחתו וכמובן על התזמורת. "אני קרוב ל-70 ובגילי זה כבר סוף הדרך. אדם מתחיל להיות תלוי ברופאים, בתי חולים, תרופות, טיפולים ועוד. אם לא דורה, מזמן הייתי הולך 'פייפן'", הוא אומר על האשה שאיתו זה 57 שנים. "היכנרו עוד ברוסה ומאז לא נפרדנו", אומר זיקו. לזוג, המתגורר ברמת-אביב, שתי בנות ונכדים.
- בעצם הימים הללו ניטש ויכוח עז, כן לנגן את ואגנר, לא לנגן אותו. מה דעתך?
זיקו: "אם זה מפריע לקבוצה כל כך גדולה של אנשים - אז לא. אין מה למהר. לא חסרות יצירות ואין צורך להתעקש דווקא על ואגנר".
- 12 שנים אתה מנצח על תזמורת צה"ל מעבר לגיל הפרישה. אף אחד לא נושף בעורפך? איך זה שאף אחד לא רוצה ליטול ממך את השרביט?
זיקו: "ברור שאני מעדיף לפרוש בשיא ולפנות את מקומי לצעירים ממני. אבל בכל פעם שהבעתי רצוני לפרוש היה מישהו במטכ"ל שביקש ממני לדחות הרעיון בשנה. ככה זה הולך משנה לשנה. אני כבר לא נוסע לכל הופעה. יש לי סגן מוכשר ויומו יגיע. ובאשר לשרביט - אני כבר לא מאמין בזה. פעם קניתי שרביטים בניו-יורק. היום השרביט מפריע לי ואני מסתדר יפה בלעדיו".
- אחרי כל כך הרבה שנים, מה היה הרגע המרגש ביותר שלך?
זיקו: "בואו של סאדאת בשנת 1979. הכל התרחש ובא עלינו בהפתעה. הייתי עסוק בחיפוש אחר התווים של ההמנון המצרי ולא היה מאושר ממני כשהכל הסתיים בהצלחה".
- והרגע הקשה?
זיקו: "ביקורו בארץ של הקאנצלר וילי בראנדט בשנות השישים. היה לי קשה לנצח על 'דויטשלנד איבר אלס'".
- ומה עכשיו, מחכים לאסאד ג'וניור ולהמנון הסורי?
זיקו: "הייתי מאושר לו זה קרה בעתיד הקרוב והייתי שמח לפרוש מייד אחרי השמעת ההמנון הסורי. אך על-פי המצב השורר כיום בארץ, נראה שנצטרך לדחות את התוכנית. אני לא מאמין כל כך שזה יהיה בזמני".
- אחרי שעברת את כל אולפני הטלוויזיה והרדיו בארץ ואחרי קריאת מאות קטעי עיתונות עליך, איך זה שאף אחד לא אמר עליך מלה רעה?
זיקו: "כי לא עשיתי דברים רעים. אני אוהב את כ ו ל ם!"
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
