לא ניתן כבר לשפוט את קצב

הפרסומים האחרונים, לפיהם שופטי בית משפט השלום בירושלים נערכו להתערב בעסקת הטיעון שנחתמה עם הנשיא לשעבר ולהחמיר בגזר דינו (בטרם דיון ובטרם נשמעו הטיעונים בפניהם!!) ואף עיינו בחוות דעת שעסקו במרווח האפשרויות שהותיר להם פסק הדין בבג"צ בעניין עסקת הטיעון, חייבים לעורר מבוכה ודאגה חמורה מכמה סיבות.

בהנחה שהפרסומים (במיוחד זה של ידיעות אחרונות) אמינים, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהשופטים או מי מהם, פעלו מתוך מגמה וכוונה למצוא מוצא שיאפשר להם לגזור בכל זאת מאסר בפועל על הנשיא לשעבר בחריגה מעסקת הטיעון. יכולה מערכת המשפט ודובריה לתרץ את מה שאירע כאוות נפשה - אין מי שיקנה הסברים אלו. לא מדובר בשאלות שהחליטו השופטים להציג לצדדים, אלא בהיערכות מוקדמת לקראת אפשרות אי קבלת עסקת הטיעון ואיסוף מראש של כל ההנמקות הנדרשות לכך.

עורכי דין, אולי בניגוד לציבור הרחב, מודעים היטב לעובדה שהשופט היושב בדין אינו "דף חלק". יש לו דעות קדומות ולעתים קרובות הוא חושף אותן בדיון. כל עוד מדובר בהשקפות מוקדמות המוצגות כשאלות לצדדים והשופט פתוח לשמיעה ולשכנוע, אין בכך כדי לפוסלו. פעמים רבות ראיתי כיצד שופטים משנים עמדה מוקדמת ובמידה רבה הדבר מלמד על מעורבות ופתיחות שהם לכבודם.

כל האמור אינו רלוונטי כמעט לנושא הנדון כאן. הכלל הוא כי בדרך כלל, ברובם המכריע של המקרים, אין השופט היושב בדין מתערב בעסקת טיעון, קל וחומר כאשר עסקה זו עצמה נבחנה כבר בבית המשפט העליון ולא נפסלה למרות הטיעונים הנרגשים שהושמעו.

יתר על כן - שופט יכול להתערב בעסקת טיעון בתיק בו לא נשמעו כלל ראיות, ביחס לרכיב אחד והוא רכיב העונש. התערבות כזו נובעת מפער בלתי סביר הקיים בין העובדות בהן מודה הנאשם לבין העונש עליו הוסכם. כאשר מודה נאשם באונס אלים ובעסקת הטיעון מוסכם כי ייגזרו עליו עבודות שירות, ברור ששופט יתקשה מאד לקבל עסקת טיעון כזו, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות.

בפרשת קצב, הביקורת נבעה מהעובדה שכתב האישום כלל עובדות מינוריות ביותר שספק אם בכלל יכולות להצדיק הרשעה בפלילים. נטען בעתירות כי קיים פער בלתי מוסבר בין התלונות המקוריות לעובדות שנכללו לבסוף בכתב האישום ואשר בהן התעתד הנשיא לשעבר להודות, בטרם חזר בו מהעסקה.

אם בכלל ניתן היה לצפות התערבות השופטים בעסקה, הרי זו יכלה להיות רק בכיוון ההפוך, דהיינו - על בסיס עובדות כתב האישום יכלו השופטים לטעון כי כלל אין במעשים בהם הודה קצב משום עבירה! זו אכן הייתה הטענה החזקה ביותר נגד ניסוח כתב האישום בעסקת הטיעון.

שופטי השלום שאמורים היו לדון את הנשיא, היו לגמרי מחוץ לוויכוח על עובדות כתב האישום. הראיות בתיק אינם לפניהם ולא הם אמורים לבחון את סבירות העובדות שנכללו בו, כפי שבית המשפט העליון לא עשה לבסוף. לנגד עיני שופטי בית המשפט השלום עמדו רק העובדות שנכללו בכתב האישום ולא הסיפורים ששמעו מהתקשורת, או מדיווחים מכלי שני על מה שנאמר בבית המשפט העליון. מבחינה משפטית, אף פסק הדין בבג"צ אינו ראיה. אין חולק שכתב האישום הוא רזה מאד מבחינת הגדרת המעשים המיוחסים לנשיא ועל כן, שאלת החמרת העונש לא הייתה צריכה להתעורר בכלל במקרה זה.

מה שהוכח, למרבה הצער, הוא שבמידה רבה צדקו אלו שטענו כי לאור האווירה הציבורית שנוצרה, במידה רבה גם בגלל התנהלות הדיון בעתירות בבג"צ, אין הנשיא לשעבר יכול לצפות למשפט הוגן בעניינו. ההיסטריה הציבורית והרצון להענישו, עוד בטרם נשמעה גרסתו, העבירו גם את שופטיו על דעתם. לא מדובר בהתנהלות המשאירה טעם רע, כטענת הפרשן המשפטי, השופט בדימ. בעז אוקון. אם העובדות נכונות, הרי ששופטיו של קצב מעלו בתפקידם השיפוטי ונגררו אחר אווירת לינץ' ציבורי. לא כך אנו מבקשים לראות את המערכת המשפטית. איני סבור כי מערכת המשפט יכולה לעבור לסדר היום על מה שאירע, כי בכך היא תגרום עוד יותר לפיחות באמון הציבור.

אם יוגש כתב אישום חדש, כל תוצאה אליה יגיע בית המשפט שוב לא תתקבל בציבור כמשקפת את האמת. חסידיו של הנשיא יטענו, אם יורשע, כי המערכת המשפטית גמרה אומר בנפשה להענישו ללא משפט של ממש ואילו המתלוננות ואלו המצדדים בגרסתן יטענו, אם ייצא זכאי בדינו, כי מערכת המשפט פעלה על-מנת לטהר עצמה מאשמת דעה קדומה שנדבקה בה לאור העובדות שפורסמו. צדק כבר לא ייצא מזה.