בשבוע שעבר - שבוע רגיל לחלוטין - טלפנו אלי נציגיהן של אחת-עשרה אגודות. לא היה די בעשר אצבעות שתי ידיי. נזקקתי לזרת של יד שלישית, סמויה.
הטלפניות (אכן כי כן, כולן נשים. האם משום שקשה לסרב לאישה מפצירה?) המתחננות והמתחנחנות לא רק ביקשו ממני שאואיל לתרום. הן הפצירו בי לעשות זאת. היו מי מהן שלא הניחו לי שום אפשרות לסרב. אכן, איך אפשר לסרב לפנייה אנושית, זו שהפונה מבקש באמצעותה את תרומתי "האדיבה והנדיבה" - אלא מה - למען מטרה אנושית קדושה ונעלה?
אני לא מטיל ספק בנחיצותה ובחיוניותה אף לא של אחת מהן. כבודה - כמו גם תועלתה, מן הסתם - של כל אחת מהן, במקומה מונח.
עם זאת, אני לא רוצה, ממש לא, שנציגות ה"עמותות" - חלק מהן, מן הסתם, עם מרכאות וחלק מהן, כמשוער, בלעדיהן - האלה יעיקו על מצפוני וייסרו אותו: הוא ננקף תכופות גם בלעדיהן.
אני מבקש שתישמר לי הזכות להחליט ולבחור למי מהעמותות לתרום. אני מבקש שיניחו לי להחליט מי מהן ראויה ומועדפת לתרומתי - על-פי מיטב שיקול הדעת שלי. זו זכותי. הניחו לי, בבקשה, לממש אותה.
אני תורם כמיטב יכולתי המוגבלת. אני תורם מהצרור הנקוב, מהכיס הקרוע, מקצבת-הרש שלי.
אני תורם מדי שבוע. לא אחת אני משלשל מטבעות-עודף על קופסות השימורים שקבצני רחוב הופכים אותן לקופות צדקה.
אני תורם באופן ובתדירות המתאימים לי. אני מסרב לתרום באמצעות הטלפון, כי כך, לתחושתי, אני שם את כספי על קרן הצבי. כי כך אני זורה אותו לרוח.
אנא מכם, נציגיהן החרוצים של עמותות נזקקות: אני קשוב ורגיש מספיק (לתחושתיי). יש לי עניין ורצון לתרום. אני מכיר בחשיבות התרומה ובהיותה אפיק לגיטימי לגיוס כספים. אבל אנא מכם, בלי לחץ. הניחו לי לתרום בקצב שלי. אעשה זאת ברצון, בהכרה צלולה ובהירה, מ(שיקול) דעת.
לא אחת, בעוברי ובשובי במקומות שבהם שרועים על אספלט הרחוב המלוכלך מקוששי-הצדקה השונים, אנשים שהחיים רוששו אותם עד השפלת-עצמם-לדעת, אני לא יודע לאן להוליך את הבושה שלי על חרפת קיומם האין-אוני. משהו בי מניע אותי לתרום להם נדבה. אני עושה זאת. אני יודע שלא די בתרומתי. שהיא בטלה
בשישים ואינה מספיקה אף לא לרכישתה של מנת פלאפל, לשבור את רעבונם -גם אם לא להשביעו.
סליחה, כך לא בונים חברה. כך אפילו לא מצילים אותה מהתפוררותה, מקריסתה, מאובדנה. לא אני הוא האיש האמור להושיע את מי שנואשו להיוושע. לא אני - שאמשיך, כמובן, לתרום ככל שאוכל בלב חפץ - האיש שיפתור את מצוקתם הקיומית החריפה של אנשים הולכים ורבים, אשר המצב הנורא שהם קלועים בו אינו מותיר להם פתח תקווה לימים אחרים, טובים יותר, ימים שבהם הם לא ייזקקו עוד - הלוואי! האומנם עוד יבואו ימים? לנדבתי הזעומה, למתת החסד המשפיל (אותם) והמבזה (אותי). זה לא מגיע להם וזה לא מגיע לי. זה לא מגיע לאיש מאתנו. נו, אז מה?
