על עבודה עברית בפארק

דקה וחצי אחרי שהפרסומת של אורנ'ג עלתה לאוויר והודיעה קבל עם ועדה שהנה אחרי הדיסק המרשים בעוצמתו המוסיקלית ובוודאי הטקסטואלית, הגיע הרגע להופעת ענק המאגדת בתוכה את אומני ההפקה המרשימה ביותר בעשור האחרון, רצתי לאתר הבית של אורנ'ג והבטחתי את מקומי שם.

ימים ארוכים של ציפייה והתרגשות עברו עליי אי שם בצפון הרחוק, לשם הופעות ראוותניות מסוג זה אף פעם לא מגיעות. כמה חבל? עוד לא החלטתי.

ביום המופע לקחתי חופש מהעבודה ויצאתי לדרך כשליבי הולם מהתרגשות. תסכימו איתי שאין כמו להיות במופע רוק בפארק הירקון כשהאדרנלין מציף את הגוף בכל רמה אפשרית בתחושות שמזכירות לי לפחות, רגעי התאהבות קסומים.

אחרי שהתמקמתי בשרתון ת"א הזמנתי מונית ספיישל שהורידה אותי ממש בכניסה של הפארק, ומצאתי את עצמי עם רבים שכמותי מטפסת מעלה-מעלה לעבר כר דשא עצום, שהתמלא באנשים צמאים למוזיקה משובחת.

בכניסה לפארק, ניתן היה להתרשם מכמות האנשים האינסופית שלא חדלה לזרום מטה לעבר הבמה המרכזית. אי אפשר היה להתעלם מהמגוון העשיר של בני עמנו: ילדים, בני נוער, צעירים, הורים משפחות, מבוגרים וטף. כל אלה פקדו את הפארק והתמקמו בכל עבר.

אני, שלא מסתפקת במבט מלמעלה, הרהבתי עוז והתחלתי את מסע ההידחקות שלי לעבר הבמה, הודפת משמאל לימין, מתחככת בגברים ובנשים ללא אבחנה, נושמת את ריח הזיעה הבלתי מוסבר של עם ישראל באפי.

כבר שמונה בערב והמופע עוד לא התחיל.

אין ספק שההפקה האימתנית ראויה לטפיחה על השכם: הבמה, הסאונד, הנגנים, כליי המוזיקה המגוונים, הזיקוקים המרהיבים, המסכים הענקיים, כל אלה אפשרו גם ל"יושבי ההר" ליהנות ממופע אמיתי והוכיחו את החשיבה המושקעת בכל פרט ופרט, ואת זה ראוי לציין. עם זאת מכאן התפתחה לה ציפייה די ברורה שלי ושל רבים שכמותי לחוויה תרבותית רוחנית המשלבת בתוכה מוזיקה, מילים, רגש, אהבה והתחברות טוטאלית למה שנקרא ישראלי.

קצת אחרי שהחושך נשק לקהל נפתח המופע עם "אדם צובר זיכרונות" בביצועו של אברהם טל. קרובה לבמה, כמעט בלא יכולת תזוזה (ועל זה אין תלונות) הצטרפתי לקהל המשולהב מדקלמת את מילות השיר שספק אם למישהו מהצעירים שחגו סביבי היה מושג בכלל על מה ועל מי מדבר הטקסט הנוגע, ולדעתי כאן מתחיל הפספוס.

ציפיתי, שמישהו יגיד משהו, אבל איש לא אמר.

חשבתי, שמעבר למוזיקה יישמעו המילים, אבל זה לא ממש עבר.
האמנתי, שאיכשהו נקבל ערך מוסף מעבר לקונצרט רוק מושקע, בכל זאת... עבודה עברית 2 סוגר שישים שנה למדינה, ברור שצריכה להיות עוד מטרה...מעבר למטרה הברורה.

וכאילו שזה בכלל לא היה בראש של אף אחד, כי משהו היה חסר, ולא סתם משהו אלא הדבר האמיתי שאיתו צריך לצאת ממופע שכזה, הקתרזיס הזה שאמור למלא את הנפש בתחושת היטהרות אמיתית. אבל זה לא היה, נקודה. לצערי עבורי זה הרגיש כך מתחילת המופע.

מופע כל כך מושקע עם מיטב האמנים, אלה שבני הנוער שלנו כל כך מעריצים, אותם מחקים ולהם שומעים, מדוע אף אחד לא טרח למנף את הערב? להוביל אותנו למקום הזה שימלא אותנו ויציף ברגש. מדוע לא נאמרו שם דברים? ואני בכלל לא מדברת על פוליטיקה.

אני מדברת על המילה ועל כוחה. הרי כל שיר באלבום מורכב ממילים, ולכל מילה משקל של מינימום טון, ואם המילים לא עוברות מעבר למוזיקה אז חבל על כל העניין מלכתחילה.

יצירה ישראלית היא משהו מיוחד, מעניין ונוגע כי קודם כל זה שלנו. יצירה ישראלית היא משהו אמיתי שחייב לחדור, כי אם לא, החיבור בין האדם לנפש לא מתקיים.

מיטב האמנים הזמינו לבמה איש את רעהו ועלו בביצוע מחודש ובשיר מקורי. לומר שיצאתי מגדרי? ממש לא. לצערי.

כתוצאה ממעבר חד בין אומן לאומן נעלם חוט השני שהיה אמור לקשר ולאחד את חלקי המופע השונים למשהו מרשים חודר וצורב, כזה שיצליח לתווך בין הקהל לאומן וליצירה המחודשת, והרי לא זו הייתה הכוונה?

כתוצאה מהמבחר העצום של השירים העבריים שעובדו מחדש נוצר מעין שעטנז מוסיקלי מרהיב שבמערכת ביתית נשמע מצוין, אך על הבמה כנראה לוקה בחסר. ייתכן והיה צורך בסדר שונה של שירים או לחלופין בחירה מדוקדקת יותר מבין השירים ו/או האמנים. אבל כן, הייתה בעיה בקצב, משהו בלתי סדיר שגרם להתפרצות רגשית של רגע, אך רגע אחרי לכיבוי מיידי של הלהבה.

דין דין אביב לא הצליחה לסחוף את הקהל, אולי זה קצת גדול עליה? רמי קליינשטין לא יצר עניין מהותי אם כי נתן את נשמתו, שמעון בוסקילה לא הצליח לגעת (כמה חבל), ומירי מסיקה שעשתה עיבוד מחודש לשירו של ברי סחרוף זכתה מן ההפקר, אבל נתנה הופעה של דיווה אמיתית.

דנה אינטרנשיונל לטעמי תמיד תהיה כוכבת ולנצח תישאר המלכה, ולאו דווקא בשל איכות קולית מרשימה, לא בעזרת הגברה איכותית, אלא יותר בשל הופעה ייחודית ואיכותית רק לה אותה היא מעניקה לקהל ובגדול. מיקי גבריאלוב לא זכה לאהדה עם השיר "אני ואתה נשנה את העולם" בביצועו המקורי של איינשטיין, והאמת, הוא קצת היה אנמי, מה שבטוח השילוב של שירה בביצוע היה מיותר ובעיקר בלט חוסר ניסיון מקצועי שלבטח לא מתאים להפקה מסוג זה. אז עם כל הכבוד והערכה, זה לא! תיסלם התאמצו מאוד להוכיח שהם עדיין כאן (והם עדיין) אבל לעניות דעתי היה קצת פתאטי. מאור כהן לא רצה לשמוח, החיוך שלו היה כל כך חסר, ודווקא הוא עם הביצוע המרהיב ל"שיר של יום חולין" הפתיע בהופעה פושרת, משהו לא היה לי ברור איתו ועוד יותר לא הגיחה הבלתי מוצלחת של אילנית, המבצעת המקורית של השיר שלא הצליחה להשתחל לתוך המקצב המחודש. אז תמיד טוב שפוליקר על הבמה ועוד יותר טוב לראות את סחרוף קורע את הגיטרה אבל עם כל הכבוד זה לא היה מספיק.

אפשר לכתוב על כולם ולבקר עד כלות אבל זו לא המטרה. לצערי האמנים שנבחרו לייצג את הפקת השישים שנות, לא ממש הצליחו לגעת, בי לפחות. ועם כל הרעש, הפרסום, ההתרגשות והציפייה נשארתי במקום שאפשר להגיד באמצע, לא לכאן ולא לשם.

אבל אני לא מאשימה. הם את שלהם עשו, יצרו חידשו ושרו.

מה שלא קרה זה החיבור הזה, הקליק המיידי והניצוץ בעיניים, זה שממלא אותך בתחושה מיוחדת ואתה מבין שזה זה.

ואני? אני חיכיתי שפיטר רוט יעלה על הבמה וילחש "הי... מישהו שומע אותי, מישהו מקשיב ושומע אותי...". אבל הוא לא עלה ומבחינתי זה היה פספוס ענק.

נשארתי עם תחושה של בין חמוץ למתוק שאת שניהם אני אוהבת אבל כל אחד לחוד.

כנראה שאין כמו בבית, וזה אומר שלהופעה הבאה שאלך שוב אשכשך את רגליי במים בחוף הבננה באכזיב. אומנם לא בהופעת ענק ראוותנית, אבל בטח הרבה יותר נוגעת.