המסה האחרונה שפרויד כתב, עסקה בדמותו של משה. מסה זו הייתה לפרויד כמעין עבודת סיכום, בה חזר על כמה וכמה מרעיונותיו, כאילו מבקש לגייס אותם לפתרון השאלות שהעמיד לעצמו, שעיקרן:
1. הדמות האמיתית של משה האיש, מה הגישה המחקרית הנכונה והבלתי-משוחדת על-ידי אמונות דתיות למקרא, ומה הדמות האמיתית של האמונה באל היחיד.
2. מה אופי העם היהודי ומדוע הוא שנוא בעמים; מה סיבת האנטישמיות.
3. איך ניתן לרתום את הידע הפסיכואנליטי לפתרון שאלות כאלה.
הוא ניסה לפתור שאלות אלה ואחרות, והעלה במסתו שורת חומרים שהעסיקוהו עד סוף ימיו. אחת מהנחותיו הייתה כי שאלות היסטוריות ניתנות לפתרון באמצעות הפסיכואנליזה: שמקורן של בעיות אלה הוא במיניות האדם.
דרך מסה זו – שנכתבה בלחץ העתים, בנסיבות היסטוריות קשות – אנו מכירים את פרויד לא רק כסופר, כעוסק בספרות וסופרים ודמויות ספרותיות, או כמי ששיטותיו הפסיכואנליטיות משמשות דרך להכרת הספרות וכו', אלא גם כמבקר ספרותי: כמבקר היצירה המרכזית בתרבות המערב, הוא המקרא. גם כאן הוא מבקש להכיר את היצירה באמצעות דמותו של היחיד, דמות משה: ודרכו הוא מבקש לערוך פסיכואנליזה לעם שמשה יצר ועמד בראשו, ליהדות. לא ברצון רב אמנם, אבל בכל זאת על-פי תוכניתו הוא עבר כאן מנפש היחיד לבדיקת נפש הקבוצה (grouppenpsychology) .
ב'משה' פרויד ביקש לתאר על דרך מי המנוחות של הרומן ההיסטורי את האופן בו הצטיירה בעיני רוחו היהדות. במהרה ראה כי אין בידו לכתוב רומן: הוא לא היה סופר אלא איש מדע, והפרטים השונים שהשתזרו בחיבורו מתחומים רבים כל כך לא נבנו לכדי סיפור אלא הכריעוהו לכתוב מסה, הכריעו את הכף מצד כתיבה סצנית אידיאית לצד הניתוח ההיסטורי-מדעי-פסיכואנליטי הקר. הוא ראה לפני עיניו פתרונות שבדמיונו לשאלות מחקר במקרא – ובמהרה עמד על כי אין לפתור שאלות אלה בדרך הדמיון הפורה הטוב עליו בלבד. שאלות רבות בערו בנשמתו – שהרי היה לא רק יהודי בן תרבות אלא גם יהודי שלפתע ההיסטוריה העירה אותו ליהדותו בדרכים פחות ופחות נעימות. במקום לפנות לפסיכולוגיה הבודקת את מקורותיה ומהותה של השנאה, הוא התחיל לשאול עצמו: האמנם מגיע לי? האמנם חטא העם היהודי, האם יש איזה פגם יסודי באופיו - או מה הוא הדבר שהעמיד את העם כל פעם מול גורלו? הוא שאל אם הכלים הפסיכואנליטיים שהוא פיתח ובאמצעותם הוא חשב שיוכל לגאול את האנושות מסבלותיו – האם כלים אלה יכולים להסביר, להביא מזור.
לא נוכל לומר כי עלה בידו להבהיר דבר מהדברים שהוא שאל במסתו. הכלים שבידו לא היו מתאימים כלל לפתור את שאלת הגורל היהודי, או שאלות הגורל עצמו בכלל. האדם נולד לחשוב, לחקור, להתלבט בשאלותיו, לתת אלף תשובות, לא לפתור אותן. ואמנם פרויד ראה זאת נכוחה ולא היו לו אשליות: באופן "לא מדעי" הוא הכריז כי אין הוא תולה תקוות רבות באנושות בתור שכזה, הוא ידע שהם מעיקרם “a wretched lot”. מסתו אומנם שימשה אותו לבחון את תורתו ואת יסודות חייו ואת חוויותיו המיניות המוקדמות ביושר ובלא משוא פנים, ואולי בבחינת "אם יש אשמה בעם היהודי, הבה נבדוק את האשמה - הבה נבדוק את תחושת האשם מבית: למשל, אשמתי כשהצצתי, בן ארבע, איך נשתגלו הוריי, כולל אמי היפהפייה שאותה אהבתי אהבת נפש מושלמת ומוחלטת" ועוד.
פרויד (האוהב החלפות) החליף את ההיסטוריה על-ידי סיפור הטראומה הפרטית שלו עצמו; הוא גם החליף את ההיסטוריה במבנה דמיוני משלו. במקום תולדות עם ישראל פרויד כותב את תולדותיו הוא בהקשר לתסביך האב שלו. מענייני ישראל ממילא הוא הרחיק מכבר. אז הנה, הוא בן 82, חולה בסרטן הלסת, ובאמת הגיעה העת שיבדוק את עצמו ואת רגש האשמה הטמיר והנעלם עד כה בחייו ויצוק מים זכים לצלחת, ואחר שעזר לרבים שהתוודו לפניו על חייהם המיניים הנסתרים וכך שחרר אותם מתסבוכות חייהם, יתוודה גם הוא קבל עדה ועם: אכן ראה את הוריו מתעלסים, אכן היה ילד קטן אחד שתאוותיו המיניות התעוררו בטרם עת (גם זאת התנצלות: לא יכול היה לסלוח לעצמו ולא האמין שהעולם יסלח לילד הקטן ההוא), ועשה מעשים מגונים שונים, שזה באמת מגונה ביותר. הוא גם התאווה לאמו וגם רצה להרוג את אביו, ומעתה כל אדם הוא כמוהו - רוצה להרוג את אביו; כעת זה ברור, גם אדיפוס, גם המלט (שאף אביו-הרוח לא בטוח כי הוא אביו, אך דודו שנכנס למיטת אמו הוא אקוויולנטי לאב, כמובן ובכלל וכו'), וגם משה היה אבי האומה ואז בטח הרגוהו.
כמה טוב שאיזה quackdoctor שָׁאמָנִי בעור חוקר מקרא מטעם הרעיונות הנואלים של הנצרות מקדמת דנא כתב כך וזה בטוח, אפשר לומר בבטחה זאת, כי Sellin זה מצא על-פי מחקריו בספר הושע, שעם ישראל הרג את אביו-מולידו כאומה, את משה, הרג אותו כמו שהיהודים הרגו כמובן אחר כך גם את ישוע נביא הנצרות. האם נֶחֶוְתָה הוכחה טובה יותר, כלומר שהיה לעם ישראל מין קומפלקס אדיפלי (רק שכחנו לציין מי הייתה האם) ועל כן – אמרנו כבר? העם הרג את אביו, זה ברור ויש לחזור על זה על כן בביטחון גמור על כל דף פעמיים, שהרי זה ברור, הודות ל-Sellin. אשמתו של עם ישראל מוכחת כבר בכך. פרויד בודק מדוע, אם כן, שונאים את היהודים. אין הוא חש עצמו קרבן הפסיכוזה האירופית ההמונית אחוזת אמוק האנטישמיות, אין הוא רואה לנחוץ לנתח, לעשות פסיכואנליזה לפסיכוזה הגרמנית. הוא מקבל את הפסיכוזה של הקורבן. הוא מצדיק את היות העם היהודי קרבן לפסיכוזת השנאה התהומית, חסרת הפשרות וההנמקה של אנטישמיות הגרמנית. הוא מחפש את ההנמקה לכך, לא לקיום השנאה.
אין סְפֹר נושאים מעסיקים את פרויד במסתו על משה, ואין סְפֹר נושאים משמשים אותו כתורות עזר להוכיח בהם את הנחותיו. תורת הסיפורת, תכונות הסיפור העממי (פרויד הוא פסיכולוג ואינו מתמצא כל כך בתחומיהם של Propp, Antti Aarne-Thompson, וכיו"ב, אין הוא מתמצא גם בחקר המקרא; אינו egyptolog ואיננו מתמצא יותר מכל אדם בן תרבות בן העשורים הראשונים של המאה בשומרולוגיה, אשורולוגיה, תולדות אלילי מסופוטמיה, ועוד נושאים רבים ושונים אותם הוא מעלה ובהם הוא נוגע ועליהם הוא מבקש להישען במסתו).
אין ביטחון גמור כי הוא קרא את התנ"ך היטב והכיר את כל פרטי המעשה. מבחינות אלה תומס מן בספרו 'משה' עלה על פרויד – אם כי מבחינת העניין בדבריו, פרויד עולה בהרבה על מן. ואמנם שניהם מבקשים לבסס את זהות משה על אדני הדמיון. פרויד מוכיח כי משה היה איש מצרי, מַן - כי משה היה בן בתיה ואיש עברי שעבר במקרה במקום. שניהם מכירים בכך כי במצרים פרעה היה החוק: כלומר שממצרים לא נותרו בידינו כל לוחות של חוקים, כלומר שלמצרים לא הייתה מערכת חוקים מסודרת וכתובה שמשה היה יכול ללמוד ממנה ולהעתיקה. כפסיכולוג וספק-סופר לא היו ביד פרויד כלי המחקר הנאותים לעסוק בנושאים בהם עסק. חוקרים התבלבלו בתיאורי רוב הדרכים בהם בני ישראל יצאו ממצרים, כמו אף בזהות הר שעיר, הוא הר חורב הוא הר סיני; וכבר הוכיחו אנשי ידיעת הארץ והגיאוגרפיה כי התנ"ך מתאר דרכים רבות, דרכי השיירות בחצי האי סיני בהן עברו סוחרים ישמעאלים נושאי צורי ולוט. מעניין לשים לב כי אין במקרא אף סיפור מצרי אחד: יש שתי מלים (צפנת פענח), ויש סיפור העגל=Apis the Bull, אלוהות מצרית אמנם, אך מוקטנת. סיפורי המיתוס העיקריים במקרא הם כולם בבליים, כגון בריאת העולם במאמר, בריאת האדם, סיפור המבול, סיפור גן העדן, מגדל בבל וכו', או משל אוגרית בעיקר. ובאמת היה זה מפעל ספרותי ראוי לשמו לחקור ולגלות מנין סיפורי יציאת מצרים השלמים כל כך בתוך עצמם, מלאי רגעים דרמטיים על היווצרות עם וצמיחת מנהיג וכו'. האמנם יש בסיפור יסודות היסטוריים כלשהם, או כולו מומצא על-ידי הכוהנים בתקופת גלות בבל הראשונה? ואולי כל סיפור יציאת מצרים אינו אלא כדוגמת סיפורי מסעות הים של אדיפוס שאף הם הרי אינם אלא תיאורי דרכי הים האיגיאי והים התיכון, על סקילה וכריבדיס, (Scylla & Charibdis) על סלעי סיקיליה, על סיפורי טרויה Husserlik)) ואיי יוון למיניהם וכו'.
אך הקורא אינו גיאוגרף ואינו חוקר מקרא, כמו שגם אינו פסיכולוג. הרומן של הילד הקטן עם הוריו, את התעוררותו המינית וכו' הוא באמת לוקח ללב, אם אף איננו ממש שייך לא לתולדות משה ותולדות זיהויו או שיוכו, כמו שגם לא ממש שייך לחקר מקורות הדת, סיפורי הטוטם והטאבו, גורל עם ישראל בעמים וכו'. כמובן, גדול ערכו של פרויד בכך שהעיר שאלות אלה כראויות למחשבה – הן בדבר חקר התנ"ך, (וכנאמר על-ידי ירושלמי, קדם לו בחקר המקרא שפינוזה), רצונו העז לא לקבל דבר כמובן מאליו ומן המוכן. אנו עדים להתלבטויותיו הקשות – וחוסר הפתרון שאין הוא מגיע אליו – בדבר תכונות אופיו של עם ישראל: האם יש משהו במה שאויביו מאז מאשימים אותו? האשמה כבדה והספקות כבדים ללא נשוא. לא נאשים אותו בכך שלא מצא לשאלותיו ולשאלות העם הזה תשובות, פתרונות ונחמות. גם לא נאשים את פרויד בכך שהוא פנה אל התשובות היחידות שהוא ידע לחידות: הוא ניסה, אם כי בוודאי לא הייתה באלה נחמה.
אחת המסקנות המעניינות מדברי פרויד – בתיווך תומס מן – כי לוחות הברית שנחרתו באבן על הר סיני בסביבות 1362 לפה"ס (אמנחותפ ה-4 חי 1362-1376 לערך) נכתבו בכתב היתדות: שהרי משה, בצאתו ממצרים, לא ידע אלא כתב זה, או אף את כתב היתדות. בבירת אכנתון (הוא אמנחוטף) בתל אל עמרנה, נתגלו מכתבים משליטי שומר בכתבי יתדות: משמע סופרי מצרים ידעו לקרוא - ואף לכתוב – בכתב היתדות. משה, נסיך מצרים, ודאי ידע קרוא וכתוב, אך לא נראה כי השתמש לכתיבת לוחות הברית באחד משני סוגי כתב אלה. בכתב היתדות ודאי לא השתמש – מדוע שנסיך מצרי יכתוב עברית דווקא בכתב אכדי? כמצרי היה חייב לכתוב בהירוגליפים, כתב החרטומים, הנהוגים בתקופתו, אלא שלא כתב גם בכתב זה; שֶׁלּוּ כתב בכתב היתדות או בכתב החרטומים, הוא ההירוגליפים, גם בני ישראל, שהיו שומרי מסורת מובהקים היו משתמשים בסוגי כתב זה עד היום. הרי הם שמרו על הלחם שלא החמיץ ועל אופני הבניה שהיו נהוגים עוד לפני תקופת הברזל, ועל התקופה בה כתבו על לוחות אבן (Kudurru), וכיו"ב.
מובן שאין צורך באמנחותף ובדת אל השמש (שלא נותר מהם בישראל כל זכר) כדי לבחון את מקורות הדת המונותיאיסטית בישראל. פרויד מורה לנו כי גם בעמים אחרים נוצר אל ראשי – כמו מרדוך בבבל – שמצד אחד לפי טענת פרויד אינו מעיד על התפתחות האל היחיד, משום שלאל הראשי נתלוו אלים משניים רבים (שאחר-כך ירדו לדרגת מלאכים, שדים ובני שטן בדתות השונות, או מילאו תפקידים משניים כיו"ב), ומצד אחר כן מעידים על התפתחות המונותיאיזם, משום שהאלים המשניים ויתרו אט אט על מעמדם ומסרו את מלוא זכויותיהם וסמכויותיהם לאל הראשי – התפתחות שחלה גם בדתות אחרות. אך גם תורה זו של מלחמות הערים בשם אלוהיהן והוכחת עליונות האלים זה על זה לפי כוחם ו"ההגנה" שהם יכלו לתת למאמיניהם, ועניין ההשגחה הפרטית וכל סוגי האלים הרבים לאין שיעור - כל זה הרי זה מדע לעצמו, שלא פרויד המציא או העמיק בו או גילה בו דבר מהדברים המוערך כדבר התורם למדע הדתות בידי אנשי מדעי הדתות.
בעניין אופי היהדות, מאיר מן כי משה יצר את האל בלב עמו בדמותו הוא: הוא היה קנאי, מהיר-חימה, זעפן וכו'. איני יכול כמובן להעיד בזכות תיאורו זה של מן את משה, או נגדו; לא ממש הכרתי את האיש. אלא שתכונות האל כמובן משפיעות על עמו. העמים יוצרים את האלים בדמותם ובצלמם והאלים משמשים לעמים דוגמא להתנהגות ומופת וכן עמוד הנורמות, האינסטנציה הדורשת לקיים את נורמותיו-נורמותיהם. תכונות האל של היהודים הן ירושה, לדעתי, לא מאלי מצרים אלא בעיקר ממרדוך המסופוטמי. ובאמת ראוי היה לעשות לו פסיכואנליזה, לו וליתר האלים, שהוא הוא מעין D.N.A. היכול סוף סוף לקבוע את אבהות האל היהודי.
ברור שישוע היה מין ריאקציה לאופיו של האל היהודי, כמו גם ריאקציה לעולם הרומאי רודף הבצע, האכזרי, שופך הדמים, כניכר מהאווירה הכללית של האירועים המתוארים על-ידי יוספוס בספרו 'מלחמות היהודים'. אני מכיר רק פסיכואנליזה אחת שנערכה לאל, הוא האל של איוב, בידי יונג ומובן כי גם פסיכואנליזה זו נערכה בהשראת תורת פרויד. למעשה, כדי להכיר עַם על ערכיו ,ראוי לערוך פסיכואנליזה כזו לתפיסת אלוהיו. אך טבעי הוא, מהיות האדם יצור דינאמי מאד (לאו דווקא "מתפתח"), שבתקופות שונות עמים שונים תפסו את המהויות שהם החצינו מקרבם על אלוהיהם בְּאופנים שונים. הגרמנים האליהו את הוולהלות, העברים את אלהי החוק והמשפט - שדרשו לו ציות מוחלט - הנוצרים החשיבו והדגישו באלוהיהם את האהבה, את המחילה, הרחמים, והדגישו את המהות של האדם הסובל ללא עוול בכפו; היו שהדגישו את האספקטים של הפריון, הטבע; כל אלה מחקר והבנה צריך.
פרויד מעלה שאלות רבות אם כן, כגון הפילוסופיה של הלשון, יחס המסמן אל המסומן, ה"סימבוליזם של השפה", עניינים שבפילוסופיה של הלשון, בהם עוסקת למשל סוזן לאנגר בספרה Philosophy in a New Key, או Ernst Cassirer: Language and Myth, או Carl Jung: Man and his Symbols, ועוד הרבה – נושאים שאין למצותם כלאחר יד ואין 8 שורות במסת פרויד יכולות לעמוד בעיקרן על מהותם – 8 שורות בתוך מסה הכוללת עניינים רבים ושונים בלא סדר ובלא שיהיה קשר של ממש ביניהם.
פרויד לא הגיע לפתרון השאלות שהעלה ולא פתר את הסיבה בגללה היהדות נרדפת בידי הנצרות מאז היא עלתה לשלטון ברומי. ואולי עולם התמונות יציל דבר מכל מה שפרויד לא הצליח לפתור ולרדת לעומקו להראות – את מוצא האדם מסבך אכזריותו, מקורות השנאה השוטפת את האנושות ושמפניה עלה בידו להינצל ברגע האחרון של חייו, בטרם ירדה האנושות אל עמקי בור השחת של ההתנסות השחורה ביותר בחייו, אל הברבריות ממנה ביקש פרויד כל חייו להרימה באמצעות כליו השכליים והאינטלקטואליים.
