גלעד שליט - מסע ציבורי שגוי

שלום לכולם,

בתדירות גבוהה נשלחות באינטרנט עצומות בנושא גלעד שליט שקוראות לחתום על העצומה על-מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות. לא חתמתי.

אני עומד לעשות מעשה לא פופולרי: לכתוב תגובת נגד לעצומות ובעיקר לאחרונה שקיבלתי הבוקר. ארצה לשמוע תגובות גם עליה.
הנתונים בעצומה האחרונה שקיבלתי אינם נכונים. אסביר מדוע.
כתוב בעצומה: "יש בכלא למעלה מאלף אסירים ללא דם על הידיים שאפשר לשחרר. אנחנו חייבים לו (לגלעד) את זה". רק במשפט הראשון ישנן שתי שגיאות יסודיות.

ישראל הביעה הסכמה לשחרר 450 אסירים. שמות האסירים הועברו מזמן למצרים, המשמשת מתווכת במו"מ. אבל הצד השני לא מסכים. החמאס דורש 1,000 אסירים, שחלקם נקוב בשמות. לדוגמא, הם רוצים את אחמד סאדאת ואת מרואן ברגותי, ששניהם יושבים על תכנוני רציחות המוניות וקיבלו יותר ממאסר עולם אחד. החמאס אומר שאם לא נשחרר עצירים שנקבו בשמם ושרובם עם דם על הידיים, גלעד שליט לא יוחזר. מה עמדתכם על נתון זה?

לפני כמה שנים שחררנו כמה אסירים עם דם על הידיים. השחרור נבע מרצון לקבל את קצין הצבא שלנו (אז אל"מ, כעת, טוראי) שלפי הכתוב בעיתון נחשד במעורבות בסחר בסמים ונשבה אצל החיזבאללה. חלק מהאסירים ששוחררו בעיסקת החילופין חזרו למעשי טרור, וגורמי הביטחון (שב"כ ומוסד) אצלנו טוענים כי חלק מהם אחראים למותם של 30 ישראלים שנרצחו. מי יסביר עובדה זו למשפחות ה-30??

לו אתם, חותמי העצומה, הייתם בנעלי החמאס והייתם נוכחים לדעת שבישראל ישנה חשיבות לחייל שבוי או לגופת חייל, גם אתם הייתם תובעים מחיר יקר. ומה לדעתכם יקרה כאשר האסירים, שנשפטו על מעשי רצח או סיוע לרצח או תכנונו - ישוחררו? האם הם יכתבו את זכרונותיהם. אולי יהפכו לפועלים שכירים ויעבדו בשכר חודשי? ודאי שלא. לחלק מהם אין גם משפחות שמסוגלות לתמוך בהם כלכלית ולכן הפיתרון עבורם - כלכלית ועקב המוניטין שקיבלו לפני המאסר ובמהלכו - הוא לחזור למעגל הרצח והחבלה ולשאוף לחטוף עוד חיילים או אזרחים, בארץ או בחו"ל, כי התברר שישראל משלמת. האם האמירה הזו נראית לכם?

ולכן, הפעילות שאתם עושים בעריכת והפצת העצומות לשחרור גלעד שליט (או החטופים בלבנון) נופלת כפרי בשל לידי החמאס או החיזבאללה. במו ידיכם אתם פורקים את מדינת ישראל מנשקה. ועושים זאת מבפנים, לשמחת האויב. אתם יכולים לכתוב עד מחר עצומות ולערוך תהלוכות ועצרות עם ולהטריד חברי כנסת ושרים שנמצאים כתוצאה מהלחץ שלכם בצבת של חוסר אונים. מצד אחד, גורמי הביטחון מספרים למקבלי ההחלטה פחות או יותר את מה שאני כותב ומנגד, השתדלנים והפוליטיקאים שתופסים טרמפ על המסע, לוחצים עליהם בצורה די קרובה לאיום ולסחיטה לגרום לכך שנשחרר את כל מה שהאויב רוצה.

לו הייתי בנעלי האויב - הייתי מרוצה. הייתי גם מגדיל את דרישותיי. למה רק 1,000 אסירים? למה לא 2,000? וכי לא תשלמו.. ודאי שכן, כי המדינה לא מפקירה את אזרחיה.. אם אתם מאמינים באמירה זו, מוטב שתעכלו את העובדה שאינכם מתאימים לנהל מדינה. אתם רכים מדי מול האויב.

אמנם אנחנו (ישראל) זה לא הם (החמאס והחיזבאללה). אנחנו אמורים להיות שונים מהם. אבל זה בדיוק כלי הנשק שהם מפעילים נגדנו: לפורר אותנו מבפנים. ואתם - נענים לכך מבלי לשים לב למשמעות של פעילותכם.

כל מי שיפול בשבי האויב - גורלו: לשבת שנים רבות. אולי כמו רון ארד. זה לא משחק הוגן. זהו מאבק מול אוכלוסיה עוינת שבודקת בקפידה את נקודות התורפה שלנו ומכניסה בהן סיכות חדות כדי לאתר ולנצל, בשיקול דעת קר, את רמות הסבל שאנו מפגינים.

השיטה לפעולה נגד אויב כזה צריכה להיות מקורית. לגרום להם להבין שעל כל יום השתהות באי החזרת השבויים או הגופות, הם משלמים. באי נוחות קיצונית בחייהם ובפגיעה במנהיגיהם. מנגד, צריך להציג להם מה יקרה אם יחליטו לפנות לדרך שונה מדרכם הנוכחית. תמיד להציג את המקל ואת הגזר באופן הכי מוחשי.
עד לסיום הסכסוך, שלדעתי יקח עשור לפחות, נחרוק בשיניים ונמשיך להחזיק מעמד. מי שימצמץ ראשון - יפסיד. כל כך פשוט!

כעת אמרו נא לי מה לא נכון רציונאלית (לא רגשית) במה שכתבתי.