האומץ לפקוח עיניים

'משטר זה שאינו אחד', ספרם החדש של אריאלה אזולאי ועדי אופיר (הוצאת רסלינג) יכול היה להיקרא בקלות גם 'על העיוורון'. ואכן כשקוראים בספר זה, קשה שלא להרהר בספריו הבדיוניים של ז'וז'ה סראמאגו. ככל שהמחברים מעמיקים להתבונן באומץ לב באורחות החיים שיצר המשטר הישראלי בשטחים, כך מתבהר, כמעט עד כדי סינוור, עד כמה עמוקה האפלה. אנו מגלים כמה חמור העיוורון בו חי הרוב המוחץ של אזרחיו ונתיניו של המשטר הישראלי. נראה כי האפלה הפכה לנחלתנו כולנו, יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינים. זוהי אפלה הניזונה משנאה ומרצון לנקמה חסרת תכלית ונטולת עתיד, כזו המשגשגת באמצעות ייאוש ואדישות.
בחדות אבחנה ובדייקנות מסכם הספר ארבעים שנות כיבוש על צורותיו השונות. דרך חשיפת השלום של אוסלו כאגדה ותו לא ואת ההינתקות כאגדה אחרת, שגם לה תכלית פוליטית, מעניקים המחברים תרומה אמיצה לשיח האינטלקטואלי הישראלי.

האשליה הקולקטיבית שהכיבוש הוא מצב זמני מתרסקת בספר שלפנינו. המחברים מראים כי הכיבוש הוא חלק בלתי נפרד ואף הכרחי מהמשטר בישראל. יותר מהיותו מצב עניינים, הכיבוש מוצג כאן כ"גוף" שיש לו חיים משל עצמו, וכמו רובוט הוא מתוכנת ל"הגנה עצמית". תכליתו הראשונה של הכיבוש היא "דחיית הסיפוח" - לדחות ולמנוע חוק אזרחי לפיו יהנו כולם מהפיכתם לאזרחים שווים. התכלית השניה היא "דחיית המלחמה" - דחיית מצב של מלחמת כל בכל שעלולה לחרוג מגדרות הסכסוך הישראלי פלשתיני.


נטישת עזה

הפרק על "נטישת עזה" מרתק כבר בכותרת שניתנה לו. זו אינה "הינתקות", לא "בריחה" וודאי לא "ניצחון" כהגדרת חמאס. מדובר בנטישה. התוכנית ששרון הבטיח כי תהפוך את עזה לגיהינום, זכתה בתמיכתן של מפלגות השמאל והמפלגות הערביות, בטענה שלא יוכלו להתנגד לנסיגה ישראלית משטח פלשתיני. למעשה תמיכה זאת שיקפה את קוצר הראיה הפוליטית, ואיבוד הדרך של השמאל בישראל.

הספר מספר שתהליך הנטישה החל עוד קודם להינתקות, בהסכמי אוסלו. אם לפני אותם הסכמים התייחסה ישראל לפלשתינים כנתינים שיש לטפל בהם, לספק להם תעסוקה ודיור על-מנת למגר את חלומות שיבתם, הגיעו "חגיגות אוסלו" כדי לכלוא אותם מאחורי סורג ובריח, להתנער מאחריות לגורלם "שימותו שם כולם". זו הייתה ההתחלה של ההפקרה. וכך, לפי הספר, ההינתקות היא שיאו של תהליך "הנטישה": נטישת האחריות של הריבון על הנתונים לו, מבלי לנטוש את ריבונותו על הים ועל האוויר ומבלי לוותר על כוחו וסמכותו להרוג ולהרעיב.

"משטר זה שאיננו אחד" מראה כי במהלך הכיבוש של עזה אחרי האינתיפאדה השניה, הפכו הפלשתינים בעזה מ"נתינים" שדואגים לטפל בהם ל"נטושים". כך לשון הספר: "היחיד הפלשתיני, שכבר לא נתפס כנתין בעל זהות שיש להכפיפו אבל גם לטפל בו, נותר מזוהה כמבוקש, שם ברשימת חיסול, נקודה על מסך המכ"ם או כתם על צג בתא הטייס. השלטון הישראלי שהסתלק מכל חובותיו כלפי הנתינים שלו, לא ויתר על סימן ההיכר המובהק של הריבון: הסמכות ליטול חיים". המוות הפך לשם המשחק, והמאבק הצטמצם לאחריות על מכונת נטילת החיים.

לעיתים אני תוהה כיצד האמת לגבי מיהו הריבון ומה אחריותו נעלמת מעיני הרוב הישראלי, שבוחר להאמין כי "יצאנו ובכל זאת יורים עלינו". האם הם אינם רואים כי החייל השומר במחסום עומד למעשה בשערי הגהנום?

בהינתקות נעלם החוק, והותר הרסן. האלימות כלפי הפלשתינים פרצה בהיקף ובעוצמה שמעולם לא היו מקובלים לפני כן. אזולאי ואופיר קוראים לה בשמה - זהו טרור. להלן עוד ציטוט מצמרר מהספר: "האלימות המתפרצת היא טרור, מפני שמלכתחילה אין לה זיקה ברורה לשום חוק קיים, אלא רק לכלל עתידי שינוסח לאחר שתופעל, והיא נכשלת שוב ושוב בהבחנה בין אזרחים לחמושים. האלימות הזאת היא טרור גם מפני שאין ממנה מחסה, אין ממנה מפלט, אין מקום שאינו מועד לה ואין מועד שאיננו זמן מתאים. בדרך כלל אין הודעה מוקדמת, בדרך כלל היא באה בהפתעה, בדרך כלל היא פוגעת גם באנשים שאינם מעורבים בלחימה, ופגיעה זו היא מקרית ואקראית ביחס לקורבן, אבל הכרחית במונחיה של השיטה". תיאור זה אומץ, ובצדק, גם לגבי פעולות הטרור היוצאות מהשטחים ומופעלות נגד אזרחים בישראל.


על החזון

הקריאה בפרק על "נטישת עזה" עוררה בי מחשבות על "נטישה" אחרת המתחוללת כאן ועכשיו, בתוך ישראל ולא רק ב"חצר האחורית" שלה. גם כאן פועל השלטון כדי להתנער מאחריות על אזרחיו, היהודים והערבים כאחד. עם ההפרטה ותוכנית ויסקונסין ננטשים עובדים ומובטלים כאחד. ההפרטה פושה בכל: מערכת החינוך עומדת בפני הפרטה, איום שהביא לכך שהמורים פתחו בגל השביתות והמחאה הגדול ביותר בתולדות ישראל. בד-בבד מבקש השלטון להפריט את מערכת הבריאות ואת הזכות לדיור.

ההגדרה של ישראל כ"משטר שאינו אחד", כפי שמכנים אותו מחברי הספר, נכונה גם ביחס לקיטוב המעמדי והחברתי המתחולל בתוכה ב-20 השנים האחרונות. גם בקרב המחנה הקרוי "האזרחים היהודים", קמה לה חומת הפרדה חדשה: זו ההפרדה בין עשירים לעניים. חומה גמישה זו הולכת ומתכנסת בתוך מחנה העשירים ומצמצת אותו עוד ועוד על חשבון כל היתר. גם כאן נכון לדבר על "נטישה": נטישת ערכי הסולידאריות ורווחת החברה, נטישה והתנערות מאחריות על האזרחים, על תעסוקתם, על הדיור, החינוך והבריאות.

חומה מעמדית זו המפרידה בין היהודים לבין עצמם, מצטלבת עם חומת ההפרדה הגזעית-לאומית המפרידה בין הערבים ליהודים, בין אם הם אזרחים ובין אם נתינים או נטושים. אך דווקא כאן טמונה אפשרות גדולה לשינוי; להבדיל מהחומה הלאומית הנדמית כמקנה זכויות יתר לקבוצה לאומית אחת על חשבון קבוצה אחרת, החומה המעמדית פוקחת את עיני המתבוננים בה. זכויות היתר הולכות ונגזלות והעוני הולך והופך למנת חלקם של אזרחים רבים מתוך האוכלוסיה היהודית ולא רק מזו הערבית. הדרך היחידה לשבור את ההפרדה המעמדית ולהגיע לשוויון, מחייבת התלכדותם של כל הכוחות שנלכדו מאחורי החומה. שם מצויים הפלשתינים, המצרים, המרוקאים, הסורים, העמים הערביים וכלל העמים. ושם גם נמצאים מספר גדל והולך של היהודים.

זהו מאבק משותף של ערבים ויהודים נגד הקפיטליזם, שבדומה לפונדמנטליזם האיסלאמי, אינו מסוגל לתת מענה לצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר, וגוזל מהם את זכויות האזרח שלהם. זה מה שהבינו הפועלים במצרים שיצאו לשביתות ענק, וזה מה שאנו מאמינים שגם הפועלים הערבים והיהודים וכל שוחרי השלום והשוויון יבינו ויאמצו.

כיום במצרים ישנה התעוררות והיא מתבטאת בשביתות רחבות היקף ובפעולות סולידריות המאפשרות לשמאל במצרים לפעול בזירה הטבעית לו ולהתנתק מהזדנבותו אחר השלטון של מובארק או אחרי האחים המוסלמים ומתמיכתו העיוורת בחיזבאללה וחמאס. זוהי הזדמנות יקרה מפז לבנות את השמאל מחדש ולהציג אלטרנטיבה עצמאית שמכבדת את תפקידו ההיסטורי. התהליך החל, ורוח חדשה של דמוקרטיה ושל מזרח תיכון חדש, לא זה של בוש, אלא של האזרחים ובראשם מעמד הפועלים, מנשבת.

תמורות גדולות ושינויים גדולים בתפיסות עולם נוצרים בזמנים בהם פורצות תנועות המונים גדולות. תפקידן לפקוח את עיני כולם. אך אם האינתיפאדה הראשונה פקחה את עיניהם של כוחות שמאל רבים, אזי האינתיפאדה השניה עצמה אותן לרווחה. דרושה התעוררות מסוג אחר, כזאת שתעז לשבור את המשוואה הדואלית "או תמיכה בלאומנות או בתנועות הפונדמנטליסטיות", דרושה תנועת פועלים שמאלית מתקדמת, הבנויה על סולידריות בין פועלי העולם ושוחרי השלום ללא קשר ללאום. עד שתנועה זאת תבוא ואני מאמינה שהיא תבוא, נדרש המאמץ לפיקחון אצל הבודדים שיהיו לחלוצי השינוי. במצב עניינים כזה, ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר הוא ספר הכרחי.